שמות, פרק ל״ד, פסוק ד׳

כהכנה לקיום הבטחות ה' וגילוי מידות הרחמים, משה מכין את התשתית ללוחות החדשים בדיוק כפי שנצטווה. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, הוא סיתת אותם באותה צורה של הלוחות הראשונים, תוך קילוף החומר הגס כדי להותיר מהות זכה ונקייה המוכנה לכתב האלוהי. וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כבר בעלות השחר, מתוך תהליך של התעלות והזדככות רוחנית שהלכה וגברה במקביל לאור הבוקר. אף על פי שלקיחת הלוחות קדמה לעלייה להר, הכתוב חותם במילים וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כדרך סגנון לשונית החוזרת על הביטוי, או כדי לרמז שרק לאחר שהזדכך בפסגה יכול היה משה לשאת את האבנים הכבדות ביד אחת ולסוכך בהן על פניו מפני כבוד ה'.