שמות, פרק ל״ד, פסוק ל״ה

משה סיגל לעצמו התנהלות קבועה במעברים שבין תקשורת עם ה', העברת המסר לעם ועיסוקי החולין. בשעה שלימד תורה עמד ללא כיסוי, וכך וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה ונהנו מזיו האור האלוהי שהוכיח את מנהיגותו הבלעדית. העם נוכח לדעת כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, כלומר שהאור הבהיק מפניו המזוהות כקרניים מפוצלות באופן קבוע ובלתי חולף. בסיום העברת המסר, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו כדי שלא להשתמש באור הקדוש לענייני חולין, וכן כדי לנתק עצמו מהסביבה ולשמור על דבקותו הרוחנית. כיסוי זה נותר על פניו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ, כאשר חזר אל אוהל מועד והסיר את המסווה כדי לשוחח עם ה' בקרבה מוחלטת ובלתי אמצעית.