שמות, פרק ל״ד, פסוק ל״ג

כאשר וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם, כלומר סיים את השיח המשותף והפעיל עם העם שבו לימד אותם את דברי ה', הוא בחר לכסות את פניו. לשם כך וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה, שהוא מעין רדיד המאפשר לו לראות החוצה אך מסתיר ומעמעם את עוצמת האור הקורן מפניו. משה הניח את הכיסוי רק בעת עיסוקיו בשגרת היומיום, בעוד שבעת קבלת הנבואה או לימוד התורה נותרו פניו גלויות כדי שהתלמידים יראו את פני רבם. הסתרת הפנים בשגרה נבעה מענווה, מרצון לשמור על כבוד האור האלוהי שלא ייחשף לחינם, וממטרה חינוכית לשמר את יראת הכבוד של העם כלפי האור שנגלה רק בעת הלימוד. כמו כן, הכיסוי נועד למנוע פחד בקרב בעלי דין, להסתיר את דעיכת האור לאחר הנבואה, ולסייע למשה ליצור הפרדה נפשית בין הדבקות הנבואית לחיי החול.