יצא לכם פעם לראות מישהו שאתם מכירים היטב, אבל פתאום משהו בו היה נראה כל כך שונה עד שקצת חששתם להתקרב? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. הפנים שלו האירו באור כל כך חזק, שהעם פחד שמשהו רע יקרה להם אם יתקרבו, והם פשוט נסוגו וברחו לאחור.
בגלל זה כתוב וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה. משה קרא להם באהבה ובלי שום גאווה, כדי להרגיע אותם. ברגע שהם שמעו וזיהו את הקול המוכר שלו, הם נרגעו, ולכן וַיָּשֻׁבוּ חזרה אל משה. הראשונים שהעזו להתקרב אליו היו אהרון אחיו והַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה, שהם המנהיגים של בני ישראל.
לאחר שהם התקרבו, כתוב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. התורה לא מספרת לנו על מצווה מיוחדת שמשה אמר להם באותו רגע, מפני שהפסוק הזה בעצם מתאר את הדרך הקבועה שבה משה לימד את התורה מאותו יום והלאה. מכיוון שאי אפשר ללמד את כל התורה ביום אחד, משה קבע סדר לימוד מסודר: בכל יום הוא היה קורא קודם כל לאהרון ולמנהיגים ומלמד אותם, ואחר כך שאר בני ישראל היו ניגשים ולומדים גם הם. כך הפכה מסירת התורה לשגרה היומית של בני ישראל במדבר.