ביום מחרת הכיפורים, מיד לאחר שירד משה מן ההר עם הלוחות השניים ובפיו בשורת הסליחה והמחילה על חטא העגל, הוא אוסף את העם. הברית חודשה, והשכינה שבה לשכון בקרב המחנה, ולכן זהו הזמן הראוי לצוות על הקמת המשכן.
המילה וַיַּקְהֵל מצביעה על כך שמשה לא אסף את העם בידיו או בכוח, אלא הם נאספו מאליהם על פי דיבורו [רש"י, מזרחי]. התקהלות זו נועדה גם להשכין שלום, לאחד את העם ולפתור סכסוכי ממונות, כדי שבית ה' לא ייבנה מתוך גזל או מחלוקת [כלי יקר, פני דוד]. בנוסף, משה נאלץ להקהיל אותם באופן פעיל משום שפניו קרנו מאור והעם חשש לגשת אליו, וכן כדי להפריד בין הגברים לנשים ולמנוע מכשול [אור החיים].
הצירוף אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מדגיש שכולם נכחו באסיפה, כולל נשים וטף, שכן לכולם היה חלק בנדבת המשכן [רמב"ן, אברבנאל, אור החיים]. עם זאת, יש המדגישים כי האסיפה כללה רק את בני ישראל הטהורים, תוך הרחקת הקהל המעורב שגרם לחטא העגל, כדי שלא תהיה להם שותפות בבניין הקדוש [צרור המור, אלשיך].
הביטוי אֵלֶּה הַדְּבָרִים מתייחס למלאכת המשכן וכליו [אבן עזרא, ספורנו], אך במקביל גם לאזהרה החמורה על שמירת השבת [כלי יקר, העמק דבר]. רוב הפרשנים מסכימים כי סמיכות הציווי על השבת למלאכת המשכן נועדה ללמד יסוד מרכזי, והוא שבניין המשכן, על אף היותו ציווי אלוהי נעלה שנועד להשרות שכינה, אינו דוחה את השבת. משה חשש כי מתוך ההתלהבות העצומה לבנות את המשכן ולזכות בכפרה, העם יטעה לחשוב שמותר ואף רצוי לחלל שבת לשם כך, ולכן הקדים והזהיר אותם [רמב"ן, אלשיך, מלבי"ם].
ההוראה לַעֲשֹׂת אֹתָם מתייחסת לעבודות שייעשו בששת ימי החול. המושג מלאכה בהקשר זה אינו מתייחס לטרחה פיזית קשה, אלא למלאכת מחשבת, שהיא פעולה יצירתית המשנה את הטבע ומתקנת אותו, כדוגמת המלאכות שנדרשו להקמת המשכן [הכתב והקבלה]. אפילו פעולת הבאת התרומות מן הבתים הפרטיים אל המחנה הציבורי נחשבת למלאכה שאסור לעשותה ביום השביעי [כלי יקר]. מניעת העשייה בשבת מבטאת את הכנעת השליטה האנושית בטבע ובחברה תחת מרותו של ה' [רש"ר הירש].
מעבר להוראה המעשית, ישנו רובד רוחני עמוק בפסוק. שמירת השבת השקולה כנגד כל התורה, ניתנה כאן ככפרה על עבודה זרה וחטא העגל [אור החיים, נחל קדומים]. בעוד שבניית המשכן היא ניסיון אנושי להפוך את העולם הגשמי למקום ראוי להשראת השכינה, השבת היא הזמן שבו פוסקת העשייה והעולם זוכה להארה רוחנית עליונה. לכן, כל עשייה בשבת, אפילו לשם הקמת המקדש, פוגמת בקדושה העליונה של היום [חומש קה"ת, אלשיך]. בנוסף, יש שפירשו כי המילים לעשות אותם רומזות לכך ששמירת השבת נחשבת לאדם כאילו עשה מעשה אקטיבי של קיום מצווה, או כהוראה למנות חכמים שיקהילו את העם וידרשו בהלכות התורה מדי שבת [אור החיים, שפתי כהן].