התנדבותן של הנשים למלאכת המשכן התאפיינה במסירות נפש ובכישורים יוצאי דופן, במיוחד בכל הנוגע להכנת היריעות העליונות של האוהל. הכתוב מתאר נשים שפעלו למעלה מדרך הטבע והביטחון הרגיל, וניגשו לעבודת הקודש מתוך התעלות רוחנית שהביאה להצלחתן [העמק דבר]. נשים אלו, שעסקו במלאכת שמים, זכו ליקר והביאו להשראת השכינה בישראל [קיצור בעל הטורים].
הביטוי אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה מצביע לא רק על כישרון טכני, אלא על תבונה עמוקה ומידות נאצלות. בעוד שנשים אחרות מיהרו להכין את הבדים המפוארים והצבעוניים עבור פנים המשכן, נשים אלו בחרו בחכמתן להכין דווקא את יריעות עורות העזים – אמנם צנועות יותר למראה, אך חיוניות להגנה על המבנה כולו [רש"ר הירש].
הפעולה המרכזית המתוארת היא טָוּוּ אֶת הָעִזִּים, כלומר טוויית שערות העזים לשם הכנת יריעות האוהל ואולי אף מיתרי המשכן [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי טוויית שער עזים היא אומנות מסובכת וקשה הרבה יותר מטוויית צמר כבשים, והיא דורשת חכמה יתרה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר אומנות פלאית ונדירה אף יותר: הנשים טוו את השיער בעודו מחובר לגופן של העזים החיות [רש"י, תורה תמימה]. המילה אֶת מתפרשת כאן במשמעות של "מן", כלומר טוויה ישירות מן העזים [פרדס יוסף]. הוכחה לכך שזו לא הייתה טוויה רגילה נלמדת מהשוואה לפסוק הקודם; שם נאמר על טוויית התכלת והארגמן "בידיה טוו", ואילו כאן הוסיף הכתוב תיאורים של חכמה ואומנות יתרה, המעידים על שיטה ייחודית [יריעות שלמה, ברטנורא]. יש המציעים כי פעולה זו נעשתה כמעין השרה ללא כאב של השיער מגוף החיה [רש"ר הירש].
הפרשנים מציעים מספר סיבות לשיטת טוויה פלאית זו על גבי החיה החיה:
מבחינה איכותית ואסתטית, חומרים שומרים על זוהר נוסף ואיכות טובה יותר כאשר אינם נעקרים ממקום גידולם הטבעי [ספורנו]. בנוסף, מכיוון ששער העזים לא נצבע, היה צורך לשמור עליו נקי לחלוטין. הטוויה על החיה מנעה את לכלוך החומר על ידי משמוש ידיים מיותר [משכיל לדוד, ברכת אשר].
מבחינת דיני טומאה וטהרה, נשים רבות חששו שמא הן נמצאות במצב של טומאה, כגון נידה או יולדת, מה שהיה פוסל את המלאכה. מאחר שבעל חיים בעודו בחיים אינו מקבל טומאה, הטוויה על גבי העזים החיות הבטיחה שהחומר יישאר בטהרתו [פרדס יוסף].
מבחינה ממונית והלכתית, מעשה ידיה של אישה שייך לבעלה, ולכן התעוררה השאלה כיצד יכלו הנשים להקדיש את החומר למשכן. הפתרון טמון בכך שעל ידי דילוג על שלב הגזיזה וטוויה ישירות מהחיה, הנשים חסכו זמן רב. זמן העודף הזה, והמלאכה שנעשתה בו, שייכים לאישה עצמה, וכך יכלו לתרום מתוך רכושן הבלעדי [חנוכת התורה]. כמו כן, מכיוון שנשים פטורות עקרונית מדברים המעכבים בבניין המקדש, עשיית היריעות בדרך של "חכמה יתרה" ולא כמלאכה רגילה, אפשרה להן לקחת חלק בבניית האוהל [צפנת פענח].