תרומתן הייחודית של הנשים למלאכת המשכן התבטאה בהפיכת חומרי גלם לחוטים קדושים, מתוך מסירות, מיומנות ואהבת המצווה. בעוד שהאנשים הביאו את חומרי הגלם, הנשים לקחו על עצמן את מלאכת הטוייה בשקידה.
המונח חַכְמַת לֵב מתפרש כשם דבר המציין אישה חכמה ובעלת כישרון למלאכה [רשב"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], או כאישה שלבה בוטח בה שתצליח במעשיה [העמק דבר]. המעבר התחבירי בפסוק מלשון יחיד (אִשָּׁה) ללשון רבים (טָווּ) הוא סגנון מקראי שכיח המלמד כי כל אחת ואחת טוותה בעצמה [רשב"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. עם זאת, יש שדורשים שינוי זה כדי ללמד שגם נשים שלא היו חכמות לב בעצמן, ראו את החכמות, למדו מהן והצטרפו למלאכה [פענח רזא].
הפעולה עצמה, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, משמעה הבאת חוטים טוויים מן הצמר הצבוע והפשתן [שטיינזלץ]. מלאכת הטוייה מזוהה בקרב חלק מהפרשנים כאומנות והחכמה המיוחדת והטבעית לנשים [רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן], כאשר לאחר מכן הועברו החוטים לאריגה, שנעשתה על ידי האנשים [העמק דבר].
הדגשת התורה במילים בְּיָדֶיהָ טָווּ מעוררת מספר כיווני חשיבה. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי האות בי"ת מיותרת, והכוונה היא פשוט ש"ידיה טוו" [אבן עזרא]. מנגד, רוב הפרשנים רואים בציון הידיים ביטוי למסירותן העצומה של הנשים: הן לא קנו חוטים מוכנים ולא שכרו פועלים, ואפילו נשים עשירות שהיו להן משרתות בחרו לטוות במו ידיהן כדי לזכות במצווה [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הן אימנו את ידיהן במיוחד לשם כך [פענח רזא], ויצרו חיבור מושלם בין המחשבה הטהורה שבלב לבין המעשה הפיזי שבידיים, כך שהמחשבה והמעשה פעלו בקדושה כאחד [אדרת אליהו].
זווית הלכתית מסבירה את הדגש על עבודת הידיים בכך שבמדבר ניזונו בני ישראל מהמן, ולכן הנשים לא נזקקו למזונות מבעליהן. כתוצאה מכך, הכלל ההלכתי שמעשה ידיה של אישה שייך לבעלה לא חל, ומה שטוותה בידיה היה שייך לה בלבד, ולכן יכלה לנדב זאת באופן אישי למשכן [פרדס יוסף]. לבסוף, ישנה גישה המייחסת למלאכה זו מימד נסי, ולפיה הנשים זכו לסיוע מאת ה' – הן רק הניחו את ידיהן על החומר, והחוטים נטוו מאליהם [שפתי כהן].