שמות, פרק ל״ה, פסוק כ״ה

כל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, בעלת כישרון למלאכה וידע טכני שפעל מתוך חיבור שלם לכוונתה הטהורה, תפסה מקום מרכזי בהכנת היריעות למשכן. התורה מדגישה כי הנשים בְּיָדֶיהָ טָווּ כדי ללמד על מסירותן ועל חיבת המצווה שלהן, שכן אפילו נשים עשירות בחרו להתאמץ במו ידיהן ולא קנו חוטים מוכנים. המעבר ללשון רבים במילה טָווּ מראה כי כל אישה השתתפה במלאכה המורכבת של מתיחת הסיבים לחוטים ארוכים, ואף נשים חסרות ניסיון למדו מחברותיהן והצטרפו לעשייה הקבוצתית. במסגרת חלוקת העבודה, הגברים דאגו לחומרי הגלם ולאריגה, ואילו הנשים הופקדו על שלב הטווייה וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, כלומר חוטים מוכנים שהן יצרו מן הצמר הצבוע והפשתן: אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.