הפסוק מפרט את מרכיבי מערכת התאורה של המשכן, אשר נמסרו להכנה בידי האומנים המומחים. הוא מתאר את הכלים השונים וכן את חומר הבעירה, ומעורר דיון בשאלה מהי מהות העבודה הנדרשת עבור כל אחד מהם.
הפרשנים מבארים את חלקי המנורה המוזכרים בפסוק. כליה הם אביזרי הניקוי וההכנה הנדרשים לצורך ההדלקה, כגון המלקחיים והמחתות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. נרתיה הם הבזיכים והכוסות המונחים על גבי המנורה, שבתוכם נותנים את הפתילות והשמן [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
שילובו של שמן המאור ברשימה זו מעורר עניין, שכן לכאורה מדובר בחומר בעירה ולא בכלי הדורש מלאכת אומן. גישה אחת מסבירה כי השמן מוזכר כאן רק משום שהמנורה וכלים נוספים נעשו במיוחד בעבורו, ולכן הוא נכרך יחד איתם [אבן עזרא].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכנת השמן נחשבה למלאכת אומנות בפני עצמה שדרשה מומחיות של "חכמי לב". שמן המאור לא היה שמן רגיל, אלא תוצר של תהליך הפקה ייחודי וקפדני. היה צורך ללקט את הזיתים מראש האילן ולהפיק מהם שמן כתית וזך לחלוטין [רש"י, ריב"א, ביאור יש"ר, אבי עזר].
הבחנה זו מאירה רובד נוסף בפסוק ומיישבת את מעמדו הכפול של השמן. בעוד שבפסוקים קודמים השמן מוזכר כחומר גלם שהובא כתרומה על ידי האנשים "נדיבי הלב", בפסוק זה הוא מופיע כתוצר מוגמר הדורש את עבודתם המקצועית של "חכמי הלב" [ברכת אשר על התורה]. תהליך הכנתו דרש דיוק רב, כאשר פעולת הכתישה המיוחדת של הזיתים לא הייתה פעולה שגרתית, אלא היא זו שהבטיחה את רמת הזכות והניקיון הגבוהה ביותר של השמן [ברכת אשר על התורה].