לאחר שנאספו כל התרומות והנדבות, ניגש משה לשלב המעשי של תחילת העבודה ומכריז בפני העם על מינויו של האומן הראשי. הפניה אל העם נועדה להבהיר כי בחירת האומנים אינה החלטה אנושית, אלא ייעוד אלוהי מובהק.
הפרשנים עומדים על משמעות הקריאה רְאוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [דעת זקנים, הרא"ש, לבוש האורה, בעלי ברית אברם ושפתי כהן] היא שמשה השתמש במילה זו כדי למנוע תלונות וחשדות מצד העם. בני ישראל עלולים היו לרנן ולחשוד במשה שהוא נוהג בהעדפת קרובים ומעניק את הגדולה והשררה לבני משפחתו. לכן משה מדגיש בפניהם שעליהם לראות ולהבין כי לא מדעתו בחר בבצלאל, אלא ה' הוא שקרא לו. מנגד, גישה אחרת [תורה תמימה] רואה במילה זו ביטוי להתייעצות מוסרית עם הציבור, שכן אין מעמידים מנהיג על הציבור אלא אם כן נמלכים בהם תחילה, וכך ה' ומשה מציגים את המועמד לאישור העם. פירוש נוסף [אבן עזרא ופני דוד] מציע כי הקריאה היא לראות בעיני השכל והרוח את חכמתו העצומה של בצלאל ואת ההשגחה הגלויה שבבחירתו.
הכתוב מדגיש כי קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. הפרשנים מסבירים ששמו של בצלאל מעיד על מהותו וייעודו בעולם. בְּצַלְאֵל נדרש כ"בצל אל", רמז לכך שהוא נועד לבנות את המשכן והארון שבהם תשרה השכינה בצל קורתו. בצלאל ניחן בהבנה רוחנית עמוקה של סדר הדברים האלוהי, ואף ידע לחבר שלל אומנויות שונות יחד, בניגוד לשאר האומנים שהתמחו כל אחד במלאכה אחת בלבד [כלי יקר, פענח רזא, חתם סופר ובעלי ברית אברם].
ייחוסו המשפחתי של בצלאל זוכה לתשומת לב רבה, שכן הכתוב מונה את שושלתו עד דור שלישי: בֶּן אוּרִי בֶן חוּר. הפרשנים מסכימים כי אזכורו של חוּר אינו מקרי. חור היה בנה של מרים הנביאה, ואזכורו בא להדגיש את ייחוסו הרם של בצלאל ואת המקור לחכמתו הגדולה [רש"י, שפתי חכמים ומשכיל לדוד]. אך מעבר לייחוס, מסתתר כאן רובד עמוק של כפרה. חור מסר את נפשו ונרצח על ידי העם כאשר ניסה למנוע מהם לחטוא בחטא העגל. מאחר שכל מטרת המשכן היא לכפר על חטא העגל, בחר ה' דווקא בנכדו של חור לבנות את המשכן. בחירה זו מוכיחה לעם ישראל כי ה' סלח להם לחלוטין, הן על עבודה הזרה והן על רצח חור, וכי הקרבן של סבו לא היה לשווא [פני דוד, הרא"ש, פענח רזא, שפתי כהן ומנחת עני]. כמו כן, השם אוּרִי מסמל את אור התורה שעבורה נבנה המשכן [כלי יקר].
חישוב השושלת של חור ומרים מעלה עובדה מפתיעה לגבי גילו של בצלאל. הפרשנים [מזרחי, גור אריה ולבוש האורה] מציינים כי לאור השושלת, בצלאל היה נער צעיר מאוד, כבן שלוש עשרה בלבד, בעת בניית המשכן. עובדה זו מחזקת את טענתו של משה אל העם: חכמתו העצומה של בצלאל אינה נובעת מניסיון חיים ארוך, אלא היא מתנה אלוהית מובהקת שניתנה לו משמים.
לבסוף, סיומת הפסוק לְמַטֵּה יְהוּדָה נושאת משמעות סמלית. שבט יהודה נמשל לאריה, וכך גם מבנה המקדש שהיה רחב מלפניו וצר מאחוריו. כמו כן, שיתופו של בצלאל משבט יהודה, המייצג את מידת הרחמים, יחד עם אהליאב משבט דן, המייצג את מידת הדין, משקף את האופן שבו ברא ה' את העולם בשילוב של שתי המידות הללו, שכן המשכן מהווה תבנית מוקטנת של מעשה בראשית [כלי יקר].