ההתנדבות להקמת המשכן הקיפה את כל שדרות העם, כאשר כל אדם תרם כפי יכולתו ומתוך החומרים שהיו ברשותו. תרומות אלו חושפות את המציאות הכלכלית של התקופה ואת הגישות השונות לנתינה.
הכתוב בוחר להשתמש במונח תְּרוּמַת ביחס לכסף ולנחושת, בניגוד לזהב שזכה בפסוקים הקודמים לכינוי "תנופה". רוב הפרשנים מסבירים את ההבדל בכך שהכסף והנחושת היו מתכות נפוצות מאוד ששימשו למטבעות ולכלים יומיומיים, בעוד הזהב היה נדיר ומצוי בעיקר בתכשיטי נשים. בשל נדירותו ויוקרתו של הזהב, התורם אותו היה מניף את ידו בגאווה, והמקבלימ היו מפרסמים את הנדבה החשובה, ולכן הוא נקרא "תנופה". לעומת זאת, הכסף והנחושת הפשוטים יותר מוגדרים רק כ"תרומה" – הרמה והפרשה בעלמא [רבנו בחיי, תולדות יצחק, ביאור יש"ר, צאינה וראינה].
גישה נוספת מסבירה את המונח כׇּל־מֵרִ֗ים על רקע חיי המסחר. מכיוון שרוב המסחר התנהל במטבעות כסף ונחושת, סוחרים היו רגילים "להרים" ולהפריש מעשר מרווחיהם לצדקה כסגולה להצלחה בעסקיהם. כעת, הם הביאו את אותה הפרשה רגילה והקדישו אותה במיוחד עבור המשכן [העמק דבר]. בנוסף, מאחר שהעם נזקק למטבעות אלו למחייתו, איש לא יכול היה לתת את כל כספו, אלא רק להרים ולהפריש חלק ממנו [מלבי"ם].
ההשתתפות בתרומה זו הייתה רחבה ביותר. המילים כׇּל־מֵרִ֗ים מלמדות שגם מי שלא היה חייב במחצית השקל, כגון מי שגילו מתחת לעשרים או מעל שישים, השתתף בנתינה [חזקוני], והיא כללה הן חובות והן נדבות רשות [אבן עזרא הקצר]. מבחינה מוסרית, העמדת הכסף והנחושת בשורה אחת באה ללמד על שוויון בנתינה: תרומת הכסף של העשיר ותרומת הנחושת של העני שקולות זו לזו בפני ה', כל עוד הנתינה נעשית בטוהר לב וללא גאווה [אדרת אליהו].
לגבי תרומת העצים, הכתוב מציין: וְכֹל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים. ניסוח זה עורר דיון בקרב הפרשנים לגבי זמינות העצים במדבר. יש שלמדו מכאן שעצי השיטה כלל לא היו מצויים באותו אזור, ולכן העם יכול היה לתרום רק את מה שכבר היה ברשותו [ביאור יש"ר]. מנגד, יש שסברו כי הניסוח מעיד דווקא על כך שהחזקת עצי שיטה הייתה דבר שכיח ורגיל בקרב יחידים בעם [ברכת אשר על התורה]. גישה אחרת מציעה שהביטוי אינו שולל אפשרות שאנשים כרתו עצים בסביבה או קנו אותם מסוחרים שעברו במקום, אלא שהתורה משתמשת בלשון הווה כדי להבליט את עצם ההבאה [קאסוטו]. מכל מקום, העם הביא עצים בגודל המתאים לבנייה [ביאור שטיינזלץ], ואיש לא עיכב את העצים לעצמו כדי למוכרם ולהרוויח כסף [מלבי"ם].
העצים נועדו לְכׇל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה, מונח הכולל לא רק את קרשי המשכן והכלים, אלא גם את כלי העבודה עצמם שדרשו שימוש רב בעץ [העמק דבר]. השימוש במילה "עבודה" מדגיש שהקמת המקדש לא הייתה סתם מלאכה, אלא משימה לאומית עליונה שהעם נרתם אליה כעבדים המבצעים את רצון אדונם [רש"ר הירש].
לבסוף, המילה הֵבִֽיאוּ החותמת את הפסוק מודגשת במיוחד, כדי להעצים ולהבליט את מסירותו של העם ואת פעולת הנתינה עצמה [קאסוטו].