לאחר שמשה רבנו מסיים לצוות על מלאכת המשכן, העם מתפזר כדי להתחיל בביצוע המשימה. מעמד זה, שהתרחש ביום הכיפורים עם רדתו של משה מן ההר [צפנת פענח], מסמל רגע של שמחה עצומה על הכפרה שזכו לה ישראל לאחר חטא העגל, ועל הזכות להקים מקום שבו תשרה השכינה בתוכם [צרור המור]. המשכן נועד להיות אמצעי קשר מוחשי ועוצמתי עם ה', הדומה למערכת מורכבת שדורשת דיוק מוחלט, ולכן כל פרט בהוראות ובביצוע היה קריטי ודרש היענות מדויקת [ביאור שטיינזלץ].
המילה וַיֵּצְאוּ מתארת את עזיבת האספה לאחר שמשה סיים את דבריו [קאסוטו, רש"ר הירש], כאשר העם הגיע לאוהל מועד ויצא ממנו בקבוצות, כת אחר כת [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי היציאה התאפיינה בזריזות רבה ובאחדות, כאשר כולם יצאו כאחד מבלי שאף אדם יתעכב [אור החיים]. מיד עם צאתם מיהרו בני ישראל להביא את תרומותיהם [חומת אנך]. מניע מעניין ליציאה המהירה מוסבר בכך שמשה רצה שינדבו בעודם מכונסים יחד כדי לעורר השראה איש ברעהו, אך בני ישראל העדיפו לצאת מיד ולתרום בסתר. הם עשו זאת כדי שהנתינה תהיה טהורה, ולא תנבע מבושה או מרצון להתפאר ברבים [שפתי כהן].
לגבי הביטוי מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, הגישות נחלקות כיצד לפרש את טיב הפרידה ממנו. גישה אחת מסבירה שהם נהגו בכבוד עצום, ויצאו כשהם הולכים לאחוריהם. אף שזהו מנהג מקובל של תלמידים המקבלים תורה מרבם, הכתוב מדגיש זאת כאן כדי ללמד שכל העדה כולה, ללא יוצא מן הכלל, נהגה במדרגת כבוד זו [העמק דבר]. גישה אחרת מפרשת שהם יצאו "מלפניו" במובן של טרם זמנם – הם עזבו לפני שמשה נתן להם רשות מפורשת לעמוד וללכת. התנהגות זו נבעה מכך שאהבת המצווה העבירה אותם על הכללים, או משום שחששו שמשה, שהיה עשיר ואוהב מצוות, יקדים אותם ויביא את כל צורכי המשכן מכיסו הפרטי, ולכן מיהרו לצאת כדי להקדים אותו [אור החיים].
הזריזות וההתלהבות אפיינו במיוחד את הנשים. בניגוד לחטא העגל, אז סירבו הנשים לתרום את תכשיטיהן, כעת הן יצאו מרוח של קמצנות לרוח של נדיבות, ומיהרו להביא את תכשיטי הזהב שלהן בשמחה רבה. הן אף הקדימו את הגברים, שכאשר באו לתרום מצאו את הנשים שכבר הקדימו אותם. בזכות מסירות זו, ובזכות סירובן להשתתף בחטא העגל, זכו הנשים לשכר מיוחד בעולם הזה ובעולם הבא, וניתן להן ראש החודש כיום של מנוחה והתחדשות [רבנו בחיי, צאינה וראינה, צרור המור]. למרות המהירות וההתלהבות הכללית, פשוטי העם נהגו בדרך ארץ והמתינו לאנשים הגדולים והחשובים שיקדימו אותם בהבאת התרומות [חומת אנך].