עמידתם של בני ישראל לקראת מלאכת הקמת המשכן מלווה בהוראה ברורה המציבה את קדושת הזמן מעל קדושת המקום. אזהרת השבת ניתנת רגע לפני תחילת העבודה הפיזית, כדי לשרטט את הגבולות הרוחניים של היצירה האנושית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמיקום הפסוק, המקדים את ציווי השבת לציווי בניית המשכן, נועד ללמד באופן נחרץ כי בניית המשכן אינה דוחה את השבת. הצורך באזהרה זו נובע מההנחה הטבעית כי מאחר שמדובר במלאכת שמים למען ה׳, ובמלאכה שנועדה להקרבת קרבנות שבעצמם דוחים את השבת, היה ניתן לטעות ולחשוב שגם בניית המבנה עצמו מותרת בשבת [גור אריה, משכיל לדוד, בכור שור]. על כך מסבירים הפרשנים כי בעוד שלקרבנות יש זמן קבוע ולכן הם דוחים את השבת, לבניית המשכן אין זמן מוגבל [תורה תמימה].
הבדל מעניין מתגלה בין סדר הדברים שאמר ה׳ למשה, לבין הסדר שבו משה מעביר אותם לעם. בעוד שה׳ ציווה קודם על המשכן ורק אז על השבת מתוך כבוד לישראל ורצון להשרות בתוכם שכינה, משה בחר להפוך את הסדר ולהקדים את השבת. משה עשה זאת כדי לכבד את ה׳ ולהדגיש שהשבת, המעידה על בריאת העולם, גדולה יותר מהמשכן, וכן מתוך חשש מעשי שאם יאריך בפירוט מלאכת המשכן, העם עלול להתחיל לעבוד בשבת עוד בטרם ישמע את האזהרה [כלי יקר, שפתי חכמים, גור אריה]. מנגד, מבט פילוסופי יותר מציע כי ההקדמה נועדה להזכיר לאדם, רגע לפני שהוא תורם מנכסיו, כי העולם הזה הוא זמני והמטרה האמיתית היא העולם הבא, המיוצג על ידי השבת [תולדות יצחק]. כמו כן, משה מדבר כאן אל ההמון כולו, ולכן הוא בוחר לנסח את הדברים בפשטות קצרה וגלויה, ללא סודות ורמזים נסתרים שאותם שמר ליחידי סגולה [רבנו בחיי].
בניתוח מילות הפסוק, המילה תֵּעָשֶׂה (בבניין נפעל) זוכה לתשומת לב רבה. פרשנים רבים רואים בה הבטחה: אם אדם שומר את השבת כראוי, מלאכתו בימי החול תתברך ותיעשה כמו מאליה, בסיוע ה׳ [אור החיים, פני דוד, צאינה וראינה, שפתי כהן]. גישה נוספת מסבירה כי השימוש בלשון סבילה מלמד על היחס הנפשי הנדרש כלפי העבודה: על האדם לעבוד במהלך השבוע מבלי להשקיע בכך את כל כולו ואת כל חושיו, כדי שיוכל להתנתק באמת כשתגיע השבת [לקוטי שיחות]. מבחינה הלכתית, הלשון הסבילה מלמדת שאסור למלאכה להיעשות בשבת אפילו על ידי גוי [אור החיים], ובהקשר למשכן, אפילו מלאכה שהחלה ביום חול ומסתיימת מעצמה בשבת נאסרה, כדי שלא לבזות את קדושת המשכן בחילול שבת [העמק דבר]. עצם המילה שֵׁשֶׁת (ולא "בששת") רומזת שקיימת מצווה ממשית לעסוק בעבודה וביצירה במהלך ששת הימים [אור החיים].
על המילים יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ מסבירים הפרשנים כי השבת מקודשת בעצמה, בניגוד למועדים התלויים בקביעת בית דין [מלבי"ם]. הקדושה הזו צריכה להתבטא בכל רובדי החיים: החל מהימנעות מדיבור של שקר, דרך איסור הנאה ממעשה שנעשה בשבת [העמק דבר], ועד להכוונה שגם ההנאות הגופניות של האדם, כמו אכילה ולבוש, יהיו מכוונות לשם קדושת השבת וכבוד ה׳ [נחל קדומים].
הכפילות בביטוי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מתפרשת כדרישה לשבות לא רק ממעשה פיזי אלא גם מדיבור של חול [פני דוד], וכהכוונה להקדיש את היום ללימוד תורה [שפתי כהן]. כמו כן, כפילות זו רומזת לחובה להוסיף זמן מחול על הקודש, כלומר להקדים את כניסת השבת [נחל קדומים], ויש שראו בכך רמז להלכה שלפיה אדם שאבד במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שישה ימים ושובת בשביעי, כך שיש את שבת האמת ויש את השבת האישית שלו [אדרת אליהו]. הקבלה נוספת נלמדת מהמילים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה: כשם שהמשכן נבנה לשם ה׳, כך השבת מוקדשת לה׳, ולכן אין לדחותה מפני הבנייה [חזקוני].
הפסוק נחתם באזהרה כׇּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. מלאכה מוגדרת כאן כמעשה שיש בו יצירה חומרית, בין אם ביצועה קל ובין אם הוא קשה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים את חומרת האזהרה: גם אם המלאכה נעשית לשם מצווה גדולה כמלאכת שמים ובניית המשכן, העושה אותה יתחייב מיתה [ספורנו, הטור הארוך, בכור שור]. עם זאת, מובהר כי עונש המיתה חל רק על מי שעושה את המלאכה בשלמותה, ורק על חילול בעיצומו של יום השבת, ולא על זמן התוספת שהאדם הוסיף מחול על הקודש [מלבי"ם, נחל קדומים].