מערכת החצר של המשכן היוותה את מרחב המעבר בין מחנה ישראל לבין הקודש פנימה. הפסוק מפרט את רכיביה השונים של חצר זו, ובהם קלעי החצר שהם וילונות החצר, וכן מסך שער החצר, שהיה וילון פרוש לצד מזרח ברוחב של עשרים אמה, כאשר מצידו הצפוני ומצידו הדרומי היו שטחים סגורים ברוחב חמש עשרה אמה כל אחד [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
במוקד הדיון הפרשני על פסוק זה עומדת תופעה לשונית ייחודית בצירוף המילים אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ. המילה "חצר" מקבלת כאן התייחסות כפולה: תחילה בלשון זכר ("עמודיו") ומיד לאחר מכן בלשון נקבה ("אדניה").
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתופעה דקדוקית רגילה במקרא. אף על פי שהמילה חצר משמשת לרוב בלשון נקבה, עצמים שאין בהם רוח חיים יכולים להופיע במקרא הן בלשון זכר והן בלשון נקבה, בדומה למילים כמו רוח, אש ומחנה [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. יש מן המפרשים שמדגישים כי זהו ההסבר הבלעדי ואין לחפש כאן דרשות נסתרות [משכיל לדוד]. מנגד, יש המציעים פתרון תחבירי ולפיו הכינויים מתייחסים לנושאים שונים במשפט: המילה "עמודיו" בלשון זכר מוסבת על הקלעים שהוזכרו קודם לכן, ואילו "אדניה" בלשון נקבה מוסבת על החצר [חזקוני], או לחלופין מתייחסת אל מסך הפתח שגם אדניו היו עשויים נחושת [פרדס יוסף].
לצד ההסברים הלשוניים, פרשנים אחרים חיפשו משמעות רעיונית ומבנית לשימוש בשני המינים. מבחינה פיזית, יש שהסבירו כי החצר מורכבת משני יסודות מנוגדים המרכיבים יחד את המבנה: האדנים משמשים כבית קיבול ולכן מאופיינים כנקבה, בעוד העמודים הנכנסים לתוכם מאופיינים כזכר [גור אריה].
מבחינה רוחנית, יש הרואים בכפילות זו ביטוי למהותה הכפולה של החצר. על פי תפיסה זו, כל גורם משפיע נחשב לזכר, וכל גורם מקבל נחשב לנקבה. החצר משמשת בשני התפקידים גם יחד: היא מקבלת את שפע הטוב מן השמים, ובכך היא בבחינת נקבה, ולאחר מכן היא משפיעה את השפע הזה לעם ישראל, ובכך היא בבחינת זכר [דברי דוד].
ברובד נוסף, החצר מתוארת כמרחב מעבר שאינו עומד בפני עצמו, אלא מוביל אל הקודש, ולכן מהותה כולה היא בבחינת "נקבה" מקבלת ותלויה. האדנים של החצר, שהיו עשויים מנחושת שהיא מתכת פשוטה ובלתי מעובדת, מסמלים את הפנייה אל כלל העם. הם מדגישים כי כל אדם, גם מי שטרם זיכך את עצמו לחלוטין, מוזמן להיכנס אל חצר הקודש ולהתחיל את מסעו הרוחני [רש"ר הירש].