נדבת בני ישראל למשכן התאפיינה בהתלהבות עצומה ובשמחה, תוך שילוב כוחות ייחודי בין הגברים לנשים. במרכז התיאור עומדת מסירותן של הנשים, אשר מיהרו להעניק את תכשיטיהן היקרים ביותר מתוך אהבת ה'.
הביטוי וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות של "עם הנשים" או סמוך אליהן [אבן עזרא, רש"י, ספורנו, חזקוני]. עם זאת, פרשנים רבים מדגישים כי הנשים הן אלו שהלכו בראש והגברים נטפלו אליהן ובאו בעקבותיהן [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. קדימות זו נובעת מכך שהנשים סירבו בתוקף לתת את תכשיטיהן בחטא העגל, ואילו כאן הן מיהרו להתנדב ראשונות. בזכות עמידה זו ושמחתן בנדבת המשכן, זכו הנשים בראש חודש כיום טוב [דעת זקנים, רא"ש, כלי יקר, פענח רזא].
הגעתם המשותפת של הגברים והנשים נבעה גם מסיבות הלכתיות וחברתיות. מאחר שאין זה נהוג לקבל תרומות גדולות מנשים ללא ידיעת בעליהן, הגברים נלוו אליהן כדי להסכים לנדבה ולאשר לגבאים לקבלה [ספורנו, מלבי"ם, תולדות יצחק, הכתב והקבלה]. הסבר נוסף הוא שהגברים חשו בושה על חלקם בחטא העגל, ולכן העדיפו לערב את נדבתם עם נדבת הנשים הטהורות, בתקווה שקורבנם יתקבל ברצון בזכותן [משכיל לדוד]. דעה ייחודית מפרשת את המילה "על" כפשוטה, שהגברים פרקו את התכשיטים בעודם על הנשים, כדי לתת אותם מיד למשכן [דעת זקנים, נתינה לגר].
הכתוב מדגיש כי כֹּל נְדִיב לֵב הגיע לתרום. נדיבות זו מתארת אדם השמח בנתינה יותר מאשר בעצם הקניין, ומוכן לתת אף מעבר ליכולתו ללא הקפדה על החיסרון שייגרם לו [אור החיים]. יתרה מכך, חז"ל למדו ממילים אלו שבענייני הקדש וצדקה, ברגע שאדם גמר בלבו לתת – הרי הוא מחויב בכך גם אם טרם הוציא את הנדר בשפתיו [תורה תמימה, פרדס יוסף].
התרומה הורכבה מהתכשיטים האישיים והיקרים ביותר. הפרשנים מבארים את סוגי התכשיטים השונים:
חָח: צמיד זהב עגול הניתן על הזרוע [רש"י, שפתי חכמים], תכשיט לאף או לאוזן [אבן עזרא], או סיכה לרכיסת בגדים [רש"ר הירש].
נֶזֶם: תכשיט הנענד על האף או על האוזן [אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ].
טַבַּעַת: תכשיט אצבע, שלרוב הכיל גם חותמת [אבן עזרא, חזקוני, קאסוטו].
כוּמָז: תכשיט לזרוע [אבן עזרא, חזקוני], תכשיט התלוי על החזה [ביאור יש"ר, שד"ל], או תכשיט אינטימי הנענד על הגוף במקום מוצנע ("מקום זימה") [רש"י]. למרות אופיו האינטימי של הכומז, משה קיבל אותו ללא פקפוק (בשונה ממראות הנשים שבהן הסתפק תחילה), משום שזהב זה הותך וצורתו השתנתה לחלוטין, או משום שתכשיט זה נועד לשמור על צניעות האישה ולא לעורר יצר רע [גור אריה, דברי דוד].
הנשים הביאו כָּל כְּלִי זָהָב, כלומר לא הותירו לעצמן אף תכשיט או כלי מזהב [אור החיים]. לעומתן, הגברים הביאו את הזהב הגולמי שברשותם, ועל כן נאמר וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב. תרומה זו כללה מטילי זהב, מטבעות או שברי כלים [רמב"ן, הטור הארוך, שטיינזלץ]. השימוש בפועל "הניף" (ולא "הרים") נובע מחשיבותו הרבה של הזהב – התורמים או הגבאים היו מניפים את הזהב כלפי מעלה כדי להראותו לכולם, להתפאר ביופיו ולשבח את המתנדב על נדבתו היקרה [רמב"ן, רא"ש, שפתי כהן, קאסוטו]. בנוסף, תנועת התנופה (תנועה אופקית) מסמלת דבר שכבר נמצא במדרגה רוחנית גבוהה ורק מועבר לייעודו, בדומה לזהב שהוא מתכת אצילה וטהורה [רש"ר הירש].