תרומת בני ישראל למשכן כללה גם אבנים יקרות, אשר נועדו לפאר את בגדי הכהן הגדול ולשמש בהם בתפקיד מרכזי. אַבְנֵי שֹׁהַם מוסברות כאבנים שגונן לרוב הוא צהבהב חום, ואילו אַבְנֵי מִלֻּאִים הן אבנים המיועדות במיוחד לשיבוץ. חלוקת האבנים בפסוק ברורה: אבני השוהם נועדו לשמש לָאֵפוֹד, ואבני המילואים נועדו לַחֹשֶׁן [ביאור שטיינזלץ].
מעבר ליופיים ולערכם של בגדים אלו, ייצורם מעורר עיון הלכתי. האפוד והחושן הכילו כלאיים, כלומר תערובת אסורה של צמר ופשתים. אף על פי כן, המצווה להכין וללבוש את בגדי הכהונה דוחה את האיסור הרגיל של לבישת כלאיים, על בסיס הכלל לפיו מצוות עשה דוחה איסור של לא תעשה [תיבת גמא].
לצד המשמעות ההלכתית והתוכנית, גם צורת הכתיבה המדויקת של הפסוק זכתה לתשומת לב במסורת הדורות. על פי רוב, המילה אפוד מופיעה בתורה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו. אולם, קיימים עשרה מקומות חריגים בלבד שבהם המילה נכתבת בכתיב מלא. המילה לָאֵפוֹד בפסוק זה נמנית כאחד מאותם מקרים מיוחדים שבהם היא נכתבת במלואה עם האות וי"ו [מנחת שי].