ההיענות לקריאתו של משה להקמת המשכן הייתה מהירה ונלהבת. מיד לאחר שמשה סיים את דבריו והעם יצא מלפניו, הם שבו בחזרה אל אוהלו מתוך התנדבות אישית ישירה, ללא צורך בגזברים או באנשי גבייה [העמק דבר]. הכתוב מצייר תמונה חיה של שורה ארוכה וצפופה של המוני בני אדם, הבאים בזה אחר זה כשבידם תרומותיהם [קאסוטו], מתוך תחושת רוממות והתעלות אישית על הזכות להשתתף במפעל זה [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
הפסוק מחלק את פניית העם לשני ביטויים מרכזיים: נְשָׂאוֹ לִבּוֹ ו-נָדְבָה רוּחוֹ. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת הכפילות הזו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה הבחנה בין תרומת חומר לתרומת כישרון. הביטוי נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מתייחס לאומנים ולבעלי המלאכה. אנשים אלו לא למדו את אומנותם מאיש ולא עברו הכשרה מקצועית, אך מצאו בטבעם את היכולת וההשראה ליצור, וליבם התרומם וגבה בדרכי ה' לגשת אל משה ולהציע את עזרתם. לעומת זאת, נָדְבָה רוּחוֹ מתייחס לאלו שהביאו את התרומות החומריות [רמב"ן, הטור הארוך, רא"ש, ביאור יש"ר, שפתי כהן, אדרת אליהו].
גישה אחרת רואה בשני הביטויים התייחסות לתורמי הממון, אך מזהה בהם רמות שונות של נדיבות. יש שפירשו כי נָדְבָה רוּחוֹ הוא אדם שתורם ברצון אך בהתאם ליכולתו הכלכלית האמיתית, בעוד ש-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מתאר אדם שלבו מרומם אותו להרגיש עשיר ממה שהוא באמת, והוא מתנדב לתת מעבר ליכולתו מתוך טוב לב עצום [אור החיים, אדרת אליהו (בן איש חי)]. אחרים מבחינים בין אדם שמתגבר על טבעו החומרי המתנגד לנתינה ולכן רק רוחו מתנדבת (נָדְבָה רוּחוֹ), לבין אדם שגם גופו ונפשו מסכימים יחד לנתינה ללא כל התנגדות פנימית (נְשָׂאוֹ לִבּוֹ) [הכתב והקבלה]. בנוסף, יש הסבורים כי נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מתאר אדם שתורם מחשש לבושה חברתית או מנקיפות מצפון, לעומת נָדְבָה רוּחוֹ המתאר אדם שתורם מתוך הכרה שכלית ורצון פנימי טהור [העמק דבר].
זווית ייחודית נוספת מתמקדת באלו שלא היה להם דבר לתת. לפי פירוש זה, נָדְבָה רוּחוֹ מתייחס לאנשים עניים שרצו מאוד לתרום, וחשבו ברוחם שאילו היה להם עושר, היו מנדבים את כל המשכן לבדם. ה' ידע את טוהר מחשבתם והחשיב את נדיבות רוחם כאילו הביאו בפועל את כל כלי המשכן. אלו שהתקדשו והתטהרו עד כדי כך, הפכו בעצמם למשכן לשכינה [מלבי"ם, פרדס יוסף].
בהמשך הפסוק מפורט ייעוד התרומות. המילה אֹתוֹ מתפרשת במובן של "את נפשו" [אבן עזרא הקצר]. התרומות יועדו לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד, שהם יריעות המשכן והפרוכת, וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ, שהם הצרכים ההכרחיים כדוגמת קלעי החצר וכלי הקודש [רשב"ם, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. לבסוף מוזכרים גם וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, ומכאן נלמד שאף על פי שבגדים אלו נועדו לפאר ולהרים את אהרון ובניו מעל שאר העם, בני ישראל תרמו גם עבורם בעין יפה [העמק דבר]. נדבת העם הייתה כה שלמה, עד שכל צורכי המשכן הובאו כתרומה ישירה, ולא היה צורך להשתמש בכסף כדי לקנות חומרים חסרים [אור החיים].