יצא לכם פעם להשתתף במשימה כל כך מרגשת, שפשוט רצתם לעזור בלי שמישהו יבקש מכם פעמיים? זה בדיוק מה שקרה כשמשה רבנו ביקש מבני ישראל לבנות את המשכן. ברגע שמשה סיים לדבר, העם לא חיכה. הם חזרו מיד לאוהלים שלהם והתחילו להביא תרומות מכל הלב. לא היה צריך פקחים או אנשים שיאספו את הכסף בכוח. אפשר ממש לדמיין תור ארוך וצפוף של המוני אנשים, שבאים אחד אחרי השני עם מתנות בידיים, מלאים בשמחה ובתחושה מיוחדת על הזכות הגדולה לקחת חלק בבנייה.
היו שני סוגים של מתנדבים. קבוצה אחת מתוארת במילים נְשָׂאוֹ לִבּוֹ. אלו היו האומנים ובעלי המלאכה. הם לא למדו את העבודה הזו בבית ספר מיוחד, אבל הם מצאו בתוכם כישרון טבעי ליצור. הלב שלהם התרומם ונתן להם אומץ לגשת למשה ולהציע את העזרה שלהם. הקבוצה השנייה מתוארת במילים נָדְבָה רוּחוֹ. אלו היו האנשים שהביאו את התרומות עצמן, החומרים השונים שנדרשו למשכן.
ומה עשו עם כל התרומות האלה? הן הלכו לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד, שזה אומר הכנת היריעות הגדולות והפרוכת של המשכן, וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ, שזה כולל את כל הכלים הקדושים והדברים החשובים מסביב. בני ישראל תרמו בשמחה אפילו וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, הבגדים המיוחדים של אהרון הכהן והבנים שלו. למרות שהבגדים האלה נועדו לעשות את הכהנים מכובדים וחשובים יותר משאר העם, כולם נתנו בשבילם בעין יפה ומכל הלב. ההתנדבות הייתה כל כך גדולה ומושלמת, עד שהביאו בדיוק את כל מה שהיה צריך, ולא היו צריכים להשתמש בכסף כדי לקנות חומרים חסרים.