פסוק זה חותם את רשימת התרומות להקמת המשכן, ומתאר את תרומתם הייחודית של מנהיגי השבטים – האבנים היקרות ששובצו בבגדי הכהן הגדול. מיקומו של הפסוק בסוף הרשימה יוצר התפתחות לשונית ורעיונית: הכתוב עובר מתיאור תרומת ה"אנשים", ל"נשים", ולבסוף מגיע אל ה"נשיאים" [קאסוטו, אור החיים].
תשומת לב רבה מוקדשת לאופן כתיבת המילה וְהַנְּשִׂאִם. מילה זו מופיעה בפסוק בכתיב חסר, ללא האות יו"ד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחיסור האות נועד להעביר ביקורת סמויה על התנהלותם של הנשיאים. כאשר הוכרז על מגבית התרומות למשכן, החליטו הנשיאים להמתין. הם הצהירו שיניחו לציבור לתרום ראשון, והם ישלימו מכיסם את כל מה שיחסר. אולם, ההתלהבות והנדיבות של העם היו כה גדולות, עד שלא נותר לנשיאים מה לתרום, מלבד האבנים היקרות והשמן. בשל עצלותם והמתנתם, הוחסרה אות משמם.
חלק מהמפרשים מעמיקים בביקורת זו ומסבירים כי ההמתנה לא נבעה רק מעצלות, אלא מתוך תחושת גאווה, רחבות לב ורצון להתנשא מעל העם. הנשיאים רצו להיות הפטרונים שמשלימים את המלאכה, וטעו בהבנת אחריותם האישית להזדרז ולרוץ לדבר מצווה ככל האדם [כלי יקר, רבנו בחיי, רש"ר הירש, חומש קה"ת, צאינה וראינה]. ככפרה על גאווה זו שבלב, הביאו הנשיאים דווקא את האבנים המיועדות להיות מונחות על לבו של אהרן הכהן [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. גישה שונה לחלוטין מסבירה שהחיסור במילה וְהַנְּשִׂאִם נובע מכך שבשלב זה הם טרם מונו לנשיאים באופן רשמי על ידי ה', אלא רק בהסכמת השבטים [העמק דבר].
באשר למקורן של אבנים יקרות אלו במדבר, קיימות שתי תפיסות עיקריות. הגישה הטבעית מסבירה כי ביציאת מצרים, כל אדם שאל רכוש מהמצרים בהתאם למעמדו, והנשיאים, מתוקף תפקידם, לקחו עמם אוצרות גדולים שמהם תרמו כעת [אבן עזרא, חזקוני, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה מדרשית רחבה דורשת את המילה וְהַנְּשִׂאִם במשמעות של עננים. לפי פירוש זה, ענני הכבוד הם שהורידו את האבנים הטובות והמרגליות מן השמים בדרך נס יחד עם ירידת המן, ומהם ליקטו הנשיאים את תרומתם [רא"ש, רבנו בחיי, צאינה וראינה, תורה תמימה, דעת זקנים, פרדס יוסף]. יש שמחברים בין הפירושים ומסבירים כי העננים מורידים את שפעם רק בזכות ציבור שתורם צדקה כראוי; ומכיוון שעם ישראל תרם בעין יפה, הגיבו ה"נשיאים" (העננים) והשפיעו שפע שאפשר לנשיאי השבטים להביא את האבנים [כלי יקר].
לגבי חלוקת התרומה עצמה, הפרשנים מבחינים בין שני סוגי האבנים המוזכרים בפסוק. אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, שתי האבנים שנועדו לאפוד ועליהן נחקקו שמות כל השבטים יחד, הובאו בשותפות על ידי כל הנשיאים כאחד. לעומת זאת, אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים, שנועדו להשתבץ בחושן, הובאו באופן אישי – כל נשיא הביא אבן אחת שעליה עתיד היה להיחקק שמו של השבט שאותו הוא מייצג [רשב"ם, רא"ש, הדר זקנים, בכור שור, חזקוני].