יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשכולם מתלהבים לעשות משהו טוב, אבל מישהו אחד מחליט לחכות לסוף? כשעם ישראל נתבקש להביא תרומות כדי לבנות את המשכן, כולם מיהרו ורצו לתת. האנשים והנשים הביאו בשמחה מכל הבא ליד. אבל מנהיגי השבטים החליטו להמתין. הם אמרו לעצמם שייתנו לעם לתרום קודם, ואם יחסר משהו בסוף, הם כבר ישלימו הכל מכיסם. הם הרגישו קצת גאווה וחשבו שזה מכובד יותר להיות אלה שמשלימים את המלאכה במקום להזדרז למצווה כמו כולם.
אבל ההתלהבות של בני ישראל הייתה כל כך גדולה, שמהר מאוד לא נשאר מה לתרום. בגלל שהמנהיגים התעצלו וחיכו, התורה מעבירה עליהם ביקורת קטנה וכותבת את המילה וְהַנְּשִׂאִם בכתיב חסר, בלי האות יוד.
בסופו של דבר, הדבר היחיד שנשאר להם לתרום היה אוצרות יקרים שהם הביאו איתם עוד כשיצאו ממצרים. כדי לכפר על הגאווה שהייתה להם בלב, הם הביאו דווקא את האבנים היקרות שיונחו על הלב של אהרן הכהן. הם הביאו את אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, שהן שתי אבנים שכל המנהיגים תרמו יחד ועליהן נכתבו שמות כל השבטים. בנוסף, כל מנהיג הביא בעצמו אחת מתוך אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים, שהן האבנים ששובצו בחושן, כך שכל אחד תרם את האבן המיוחדת של השבט שלו.