שמות, פרק ל״ה, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שרציתם לתת מתנה למישהו שאתם מאוד אוהבים, וממש מיהרתם להביא אותה כי התרגשתם? זה בדיוק מה שקרה כשבני ישראל תרמו למשכן. הנשים היו כל כך מלאות בשמחה ובאהבה לה', שהן רצו להיות הראשונות שנותנות. המילים וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים אומרות שהגברים באו יחד עם הנשים, אבל הנשים הן אלו שהלכו בראש והובילו. למה? כי כשהיה את חטא העגל הן סירבו לתת את התכשיטים שלהן, אבל עכשיו, כשמדובר במצווה כל כך חשובה, הן מיהרו להתנדב ראשונות. הגברים באו יחד איתן גם כדי להסכים ולאשר את התרומה הגדולה והחשובה הזו. כל מי שהגיע לתרום נקרא נְדִיב לֵב. זהו אדם ששמח לתת לאחרים אפילו יותר ממה שהוא אוהב לשמור לעצמו. אדם כזה מוכן לתת מכל הלב, ואפילו אם הוא רק החליט בלב שלו שהוא רוצה לתרום, זה כבר נחשב כאילו הוא הבטיח לתת. ומה הן הביאו? הנשים תרמו את התכשיטים הכי יקרים שלהן. הן הביאו חָח שהוא צמיד זהב יפה, נֶזֶם לאף או לאוזן, טַבַּעַת לאצבע, וגם כוּמָז שהוא תכשיט מיוחד לזרוע. הן הביאו כָּל כְּלִי זָהָב, כלומר, הן לא השאירו לעצמן אף תכשיט מזהב, אלא נתנו הכול באהבה גדולה. לעומת הנשים שהביאו תכשיטים, הגברים הביאו מטבעות וחתיכות של זהב טהור. על הגברים נאמר אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב, כי כשהם הביאו את הזהב, הם הרימו אותו גבוה באוויר כדי שכולם יוכלו לראות כמה הוא יפה ונוצץ, וכדי לשמוח יחד במתנה הנפלאה שהם נותנים לה'.