קרה לכם פעם שהייתם כל כך נרגשים להתחיל פרויקט חדש ומיוחד, שממש לא יכולתם לחכות אפילו רגע אחד? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל. זה היה יום אחרי יום הכיפורים. משה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות השניים ובישר לעם שה' סלח להם על חטא העגל. עכשיו, כשהקשר עם ה' חזר להיות קרוב ואוהב, הגיע הזמן לבנות את המשכן.
משה אוסף את כולם. המילה וַיַּקְהֵל מלמדת אותנו שמשה לא היה צריך להכריח אף אחד לבוא, הוא רק דיבר, וכולם נאספו מעצמם בשמחה. התורה מדגישה שמשה אסף אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי כולם, כולל אימהות וילדים, היו שותפים ורצו לתת מתנות לבניית המשכן.
משה פותח ואומר אֵלֶּה הַדְּבָרִים. הוא עומד להסביר להם איך לבנות את המשכן, אבל לפני הכול הוא נותן להם אזהרה חשובה על שמירת שבת. למה משה מדבר על שבת דווקא עכשיו? משה ידע שהעם כל כך מתלהב ושמח לבנות את המשכן, עד שהם עלולים בטעות לחשוב שמותר להמשיך לבנות גם ביום שבת. לכן הוא עוצר ומסביר: בניית המשכן היא דבר קדוש ונפלא, אבל היא בשום אופן לא דוחה את השבת.
כשהוא אומר לַעֲשֹׂת אֹתָם, הוא מתכוון שאת כל עבודות הבנייה מותר לעשות רק בששת ימי החול. ביום שבת אסור לעשות שום מלאכה. מלאכה היא לא רק עבודה פיזית קשה שמעייפת אותנו, אלא כל פעולה של יצירה, כמו העבודות המיוחדות שעשו במשכן, ואפילו להביא את התרומות מהבית הפרטי אל המחנה של כולם. השבת היא הזמן שבו אנחנו מפסיקים לעבוד וליצור, ונזכרים שה' הוא המלך ששולט בעולם.