קרה לכם פעם שהצליח לכם משהו ממש גדול, והרגשתם שאתם יכולים לעשות הכל לגמרי לבד? לפעמים, כשיש לנו המון שפע ודברים טובים, אנחנו עלולים לשכוח מי באמת נתן לנו אותם. בדיוק בגלל זה ה' מבקש מאיתנו לחגוג ולעלות לבית המקדש דווקא בעונות שבהן יש המון תבואה ואוכל בשדות. זו הדרך שלנו לזכור שהכל מגיע ממנו.
באביב אנחנו חוגגים את חַג שָׁבֻעֹת. התורה קוראת לזמן הזה בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים. הכוונה היא לא רק לזמן שבו קוצרים את החיטה, אלא לרגע המיוחד שבו אנחנו לוקחים את החיטה החדשה והראשונה, ומביאים אותה כמתנה מיוחדת לבית המקדש. התורה משתמשת בשם "שבועות" כדי להזכיר לנו את הספירה המיוחדת של שבעה שבועות, וגם כדי ללמד אותנו שחוגגים את החג הזה אפילו בשנת שמיטה, שבה בכלל לא קוצרים את השדה כרגיל. כשהתורה אומרת על החג הזה תַּעֲשֶׂה לְךָ, מסתתר כאן רמז מקסים: בחג השבועות קיבלנו את התורה, וכשאנחנו לומדים אותה, אנחנו ממש קונים אותה והופכים אותה לשלנו.
בסתיו מגיע וְחַג הָאָסִּיף, שהוא חג הסוכות. זהו הזמן שבו אנחנו אוספים את כל התבואה והפירות מן השדה ומכניסים אותם פנימה אל תוך הבית. התורה קוראת לזמן הזה תְּקוּפַת הַשָּׁנָה, כי המילה "תקופה" קשורה למילה להקיף, לעשות סיבוב. זה אומר שמעגל השנה החקלאית השלים את הסיבוב שלו, ושנה חדשה עומדת להתחיל.