התגלות הנבואה בפסוק זה, וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר, מגיעה כמענה ישיר לזעקתו של הנביא על גורלה של שארית ישראל שנותרה בירושלים [ביאור שטיינזלץ]. בתשובה זו, ה' מבהיר מאין באמת תצמח הישועה וההמשכיות של העם.
אנשי ירושלים טענו ביהירות כי הגולים רחקו מעל ה' ואבדה תקוותם, וכי ארץ ישראל ניתנה למורשה אך ורק למי שנותר בעיר. אולם, ה' חושף בפני הנביא כי ההפך הוא הנכון; שארית הפליטה של ישראל לא תצא מתושבי ירושלים הנוכחיים, שעתידים לכלות. תחת זאת, התקווה והגאולה יבואו דווקא מתוך בני הגולה שנמצאים בבבל, אלו שגלו עם המלך יכניה. גולים אלו, שהם בבחינת אחיו של הנביא, הטיבו את דרכם והם אלו שעתידים להיגאל. בנוסף לכך, ההבטחה לעתיד כוללת גם את שאר שבטי ישראל שגלו מוקדם יותר על ידי סנחריב, אשר עתידים לשוב לארצם באחרית הימים [מלבי"ם].