ההכרה בגדולת ה׳ ובצדקתו מגיעה לעיתים מתוך חוויית העונש והשבר. העם ניצב מול תוכחה על כישלון כפול: נטישת דרך התורה מחד גיסא, ואימוץ המנהגים הפסולים של העמים השכנים מאידך גיסא.
הפרשנים מסכימים כי ההבנה המבוטאת במילים וִֽידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ תתרחש כאשר הפורענות תבוא בפועל. כאשר המשפט והגזירה שנגזרו על העם יתגשמו, הם יכירו בכך שה׳ נאמן לשלם גמול ולהעניש אותם על כך שזנחו את חוקיו.
ההאשמה וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם מכוונת לאימוץ מנהגיהם הרעים של העמים השכנים, ובפרט חטאים חמורים של עבודה זרה ושפיכות דמים של חפים מפשע [רד"ק, מצודת דוד].
מתוך פסוק זה עולה סתירה לכאורה לנבואה קודמת של יחזקאל (ה׳, ז׳), שם נאמר לעם כי הם דווקא לא עשו כמשפטי הגויים. כדי ליישב זאת, מובאת דרשת חז"ל המצביעה על הטרגדיה שבהתנהגות העם: מן המנהגים המתוקנים והראויים של הגויים הם לא למדו ולא עשו כמותם, אך דווקא את המנהגים המקולקלים והרעים שלהם הם מיהרו לחקות ולאמץ [מלבי"ם, מנחת שי].