רוח הנבואה צולחת על הנביא באופן פתאומי, ושולחת אותו להתעמת עם אנשי ירושלים. ה' חושף בפני הנביא לא רק את אמרותיהם הפומביות של מנהיגי העם, אלא גם את צפונות ליבם ואת תחושת הביטחון המזויפת שהם מטפחים.
כאשר הנביא מתאר וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה', הכוונה היא שרוח הנבואה חנתה ושרתה עליו [מצודת דוד, מצודת ציון]. הציווי אֱמֹר מופנה ישירות אל תושבי ירושלים [מצודת דוד].
באמירה כֵּן אֲמַרְתֶּם, ה' מתייחס למשל השגור בפי העם, שהוזכר בפסוקים הקודמים. תושבי ירושלים משלו את העיר לסיר ואת עצמם לבשר, מתוך מחשבה שחומות העיר יגנו עליהם מפני האויב, ולכן הם מסרבים להאמין לגזירת החורבן [מלבי"ם, רש"י, רד"ק]. ה' מבהיר להם כי המשל אכן נכון, אך המסקנה שלהם שגויה לחלוטין. ה"בשר" שבתוך הסיר אינו מציין את התושבים החיים שזוכים להגנה, אלא דווקא את החללים הרבים וקורבנות הדם הנקי שמילאו את העיר. אותם קורבנות סיימו את חייהם בתוך ירושלים, אך התושבים החיים לא יזכו להגנת העיר עד יום מותם, אלא יוצאו מתוכה וילכו לגלות [רש"י, רד"ק].
החלק השני של הפסוק, וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ, מעמיק אל תוך התודעה. המילה וּמַעֲלוֹת מתארת את המחשבות העולות בדעתם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והמילה רוּחֲכֶם מכוונת לרצונם ולמחשבתם הפנימית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מבהיר לעם כי הוא אינו מודע רק למה שהם אומרים בפיהם, אלא הוא מכיר כל פרט ופרט ממחשבותיהם הכמוסות ביותר. העם חושב בליבו שה' אינו משגיח עליהם ואינו יודע שהם סומכים על ביצורי החומה במקום עליו, אך ה' מדגיש כי כל הרהור ורצון שעולים בדעתם גלויים וידועים לפניו לחלוטין [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק].