נבואה זו הופכת על פיה את תפיסתם של מנהיגי העם. המנהיגים דימו את העיר ירושלים לסיר ואת עצמם לבשר, מתוך אמונה שהעיר המבוצרת תגן עליהם מפני האויב ותאפשר להם לחיות בה בבטחה. אולם, ה' מבהיר כי המטאפורה שלהם תתגשם באופן אירוני והפוך מכוונתם.
הפרשנים מסכימים כי חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ – כלומר, האנשים שהמנהיגים רצחו – הם היחידים שיישארו בעיר. פגרי החללים הללו הֵמָּה הַבָּשָׂר, ולעומתם העיר אכן משמשת כסִּיר המכיל אותם בתוכו.
בניגוד למחשבת המנהיגים כי יישארו מוגנים בעיר עד יום מותם ולא יגלו ממנה [רד"ק, מלבי"ם], ה' גזר עליהם לעזוב. תקוותם להיאחז בבתים שבנו הייתה לשווא, שכן הם ובניהם יגלו מן העיר ולא יישאר מי שיירש את רכושם [רש"י].
באשר למילה הוֹצִיא, הפרשנים מסבירים כי היא מופיעה בצורת מקור ומשמעותה היא "להוציא" או "אוציא". צורה תחבירית זו מבטאת את הגזרה והפעולה האלוהית להביא עליהם חרב, לגרש אותם מתוך העיר ולהובילם לגלות בעל כורחם [רש"י, רד"ק, מצודות, מלבי"ם].