בתום סדרת מראות מזעזעים שחווה הנביא בירושלים, הוא מוחזר אל הגולים בבבל [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המסע לירושלים והחזרה ממנה לא התרחשו במציאות הפיזית, אלא היו חוויה רוחנית שהתרחשה כולה בתוך מראה נבואי. מכיוון שהנביא כבר שהה בבבל במציאות, החוויה כעת היא של חזרה תודעתית למקומו הטבעי באמצעות רוח הנבואה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
על פי הפרשנים, המילה נְשָׂאַתְנִי משמעותה לקיחה, כאשר רוח הנבואה היא זו שלוקחת ונושאת את הנביא [מצודת ציון, מצודת דוד]. לגבי המילה וַתְּבִאֵנִי, יש המציינים כי בספרים המדויקים היא נכתבת בכתיב חסר, ללא האות יו"ד לאחר האות בי"ת [מנחת שי]. הרוח מביאה אותו כַשְׂדִּימָה, כלומר אל ארץ כשדים שהיא בבל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה, כלומר מראה הנבואה הסתלק ועזב את הנביא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסתלקות זו של רוח הנבואה אינה רק סיום החיזיון, אלא היא הרגע שבו ניתן לנביא האישור לפתוח את פיו ולדבר אל העם את כל מה שראה [רד"ק].