נבואה זו מציגה את השבר העמוק בין תושבי יהודה שנותרו בארץ לבין אחיהם שכבר גלו ממנה. יושבי ירושלים, שחשו ביטחון ועליונות בשל הישארותם סמוך לבית המקדש, מבטלים לחלוטין את ערכם של הגולים, לועגים להם ושמחים לאידם.
הפנייה אל הנביא יחזקאל במילים אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ מכוונת לקרוביו של הנביא, קרובי דם שגלו עמו לבבל. המילה גְאֻלָּתֶךָ מציינת קירבת משפחה, שכן קרוב משפחה הוא זה שראוי וזכאי לגאול את נחלת קרובו מיד זרים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כפילות המילים בפסוק אינה מקרית, והפרשנים רואים בה רמז לגליות השונות שקדמו לגלות זו. יש המפרשים שהכפילות מרמזת לגלות שומרון ולגלות יכניה [רש"י], בעוד אחרים מצביעים על שלוש פניות בפסוק כנגד שלוש גליות מרכזיות: גלות עבר הירדן של בני גד וראובן, גלות שומרון של זבולון ונפתלי, וגלות יהודה בימי יהויקים ויהויכין [רד"ק, מצודת דוד]. ההמשך, וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, כולל בתוכו את כלל המוני העם שהוגלו ואינם עוד בירושלים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כלפי כל הגולים הללו, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, תושבי העיר שנותרו תחת שלטון צדקיהו, הפנו אמירה מתנשאת וקשה: רַחֲקוּ מֵעַל ה'. המילה רַחֲקוּ מפורשת כציווי. יושבי ירושלים אומרים לגולים: מאחר שהורחקתם פיזית מאדמת הקודש וממקום המקדש, הרי שאתם רחוקים מה', ולכן אל תקרבו אליו עוד [רד"ק, מלבי"ם]. תושבי ירושלים סברו כי עצם ישיבתם בארץ מעידה על קרבתם לה', בעוד שלגולים בפריפריה הרחוקה אין עוד תקווה או השגחה אלוהית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית נוספת מסבירה את הדברים על רקע עבודה זרה: יושבי ירושלים טענו שהגולים גורשו משום שהתרשלו בעבודה זרה, ואילו הם עצמם זכו להישאר בארץ דווקא בזכות דבקותם באלילים [חומת אנך].
מתוך תפיסה זו, מכריזים תושבי ירושלים: לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. המילה לְמוֹרָשָׁה משמעותה ירושת עולם [מצודת ציון, מלבי"ם]. הם מאמינים שהגולים לעולם לא ישובו, ולכן הארץ כולה, על נחלותיהם של הגולים, עברה כעת לרשותם הבלעדית והנצחית [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].