יצא לכם פעם להרגיש שמישהו מתנשא עליכם רק בגלל שיש לו משהו שלכם אין? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. חלק מהעם נאלץ לעזוב את ארץ ישראל ולצאת לגלות, בזמן שאנשים אחרים נשארו לגור בירושלים. האנשים שנשארו הרגישו מאוד בטוחים בעצמם, והם התחילו לזלזל באחים שלהם שעזבו ולשמוח לאידם.
ה' פונה אל הנביא יחזקאל ומדבר איתו על קרובי המשפחה שלו שגלו איתו לבבל. ה' קורא להם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ. המילה גְאֻלָּתֶךָ מתארת קרוב משפחה, כי בתקופת התנ"ך קרוב משפחה היה האדם שזכאי וראוי לשמור ולהחזיר את הנחלה של המשפחה אם היא עברה לאנשים זרים. המילה "אחיך" מופיעה פעמיים כדי לרמז על כך שהיו כמה קבוצות שונות של אנשים שיצאו לגלות בזמנים שונים. ה' מזכיר גם את וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, שזה בעצם כל המוני האנשים מהעם שכבר לא גרים בירושלים.
ומה קרה בין שתי הקבוצות? אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כלומר האנשים שנשארו בעיר תחת שלטון המלך צדקיהו, אמרו לגולים מילים קשות: רַחֲקוּ מֵעַל ה'. הם בעצם ציוו עליהם ואמרו שמאחר שהם רחוקים מארץ הקודש ומבית המקדש, הם רחוקים מה', ולכן שלא יתקרבו אליו יותר. תושבי ירושלים חשבו שרק בגלל שהם נשארו בארץ הם קרובים יותר לה', ולמי שעזב למקומות רחוקים כבר אין תקווה או השגחה מה'.
מתוך הגאווה הזו, תושבי ירושלים מכריזים לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. המילה לְמוֹרָשָׁה פירושה ירושה לתמיד. הם היו בטוחים שהגולים לעולם לא יחזרו הביתה, ולכן כל הארץ, כולל השדות והנחלות של אלו שעזבו, שייכת מעכשיו רק להם ולתמיד.