לאחר דברי הנחמה וההבטחה לגולי בבל, הנבואה משנה את פניה וחוזרת לעסוק ברשעים שנותרו בירושלים. המלבי"ם מציין כי פסוק זה מהווה למעשה המשך ישיר לתוכחה שהחלה קודם לכן, אשר נקטעה בעקבות מותו הפתאומי של פלטיהו וזעקתו של הנביא לה'. יושבי ירושלים טענו כי הגולים הורחקו מעל ה' וכי הארץ ניתנה להם למורשה, אך המציאות הפוכה: דווקא אלו שנשארו בארץ שקועים בחטא, והישועה תצמח בסופו של דבר דווקא מן הגולים [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
המילים וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ מתארות את עומק הקלקול. הפרשנים מסבירים כי המילה לֵב בהקשר זה משמעותה עיקר הדבר, הפנימיות והמהות [מצודת ציון, מלבי"ם, אברבנאל]. כלומר, העם לא רק חטא בעבודה זרה ובעריות מן השפה ולחוץ, אלא ליבם דבק במהות ובפנימיות של אותן תועבות [מלבי"ם, מצודת דוד]. לעומת זאת, הרד"ק מציע כי התיאור מצביע על אדם בעל לב חלוי ומפוצל, בדומה לאנשים הפוסחים על שתי הסעיפים, אלא שבסופו של דבר רצונם נוטה והולך אחר האלילים.
בעקבות בחירתם, מגיע העונש: דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי. ה' ישיב להם כגמולם ויעניש אותם במידה כנגד מידה על מעשיהם, שכן הם אשמים במצבם [רד"ק, מלבי"ם]. עונש זה יתבטא בכך שתבוא עליהם חרב והם יגלו מן הארץ כדי למרק את עוונותיהם [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים מתעכבים על השימוש בפועל נָתַתִּי בלשון עבר, אף שהעונש טרם התרחש. הגישה המרכזית היא שזהו סגנון נבואי מקובל, שבו דבר שעתיד לקרות ברור ומוחלט כל כך, עד שהוא נכתב כאילו כבר התרחש [מצודת ציון, אברבנאל]. עם זאת, האברבנאל מעלה אפשרות נוספת, ולפיה הפועל אכן מתפרש כפשוטו בלשון עבר, ומעיד כי הגזרה להענישם כבר נחתמה.