יצא לכם פעם לראות מישהו שעושה מעשים לא טובים, אבל הוא בטוח שהוא מתנהג הכי טוב מכולם? זה בדיוק מה שקרה לאנשים שנשארו לגור בירושלים. הם חשבו שהאנשים שהוגלו הרחק לבבל רחוקים מה', ושהארץ שייכת כעת רק להם. אבל האמת הייתה הפוכה לגמרי. הנביא מסביר שהאנשים שנשארו בארץ הם אלו ששקועים במעשים רעים, והישועה תגיע בסופו של דבר דווקא מאותם גולים.
הנביא מתאר את המצב הקשה של יושבי ירושלים ואומר וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ. המילה לֵב כאן לא מתארת את האיבר הפועם בגוף, אלא את העיקר והפנימיות של הדבר. כלומר, האנשים לא חטאו רק כלפי חוץ או בטעות, אלא הלב שלהם באמת היה מחובר ואהב את המהות של המעשים הרעים.
בגלל הבחירה שלהם להמשיך בדרך הזו, ה' אומר דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי. ה' ישיב להם בדיוק לפי מה שהם עשו במידה כנגד מידה, והם יצטרכו לצאת לגלות כדי לתקן ולנקות את החטאים שלהם. אולי שמתם לב שהמילה נָתַתִּי כתובה בלשון עבר, למרות שהעונש עדיין לא קרה. הסיבה לכך היא שלפעמים בנבואה, כאשר משהו שעתיד לקרות הוא ברור ומוחלט כל כך, כותבים אותו כאילו הוא כבר התרחש.