מראה הנבואה הופך לפתע למציאות קשה לנגד עיניו של הנביא. התגשמותה המיידית של גזרת הדין מכה בו בתדהמה, ומובילה אותו לזעקה נואשת למען הישרדותה של שארית העם.
כאשר הנביא מתאר וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי, הוא מכוון לכך שבעודו עומד, צופה במראה הנבואה ומתנבא, התרחש האירוע [מצודת דוד, שטיינזלץ]. יש המציינים כי המילה נכתבת באות כ' [רד"ק, מנחת שי]. באותו רגע, וּפְלַטְיָהוּ, שהיה אחד מן השרים החשובים שעמדו בפתח השער [מצודת דוד], מֵת מיתה פתאומית [מצודת דוד, אברבנאל].
הנביא המזועזע מתאר וָאֶפֹּל עַל פָּנַי, פעולה שנועדה להשתחוויה ולבקשת רחמים מה' [מצודת דוד]. הוא פותח במילה אֲהָהּ, שהיא לשון של יללה וצער עמוק [מצודת ציון], ושואל כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה. הפרשנים מסבירים כי משפט זה נאמר בדרך של שאלה תמיהה – האם אתה מתכוון להשמיד לחלוטין את שארית העם? – וזאת למרות שחסרה בו האות ה' המשמשת להצגת שאלה [רד"ק, מצודת ציון].
תגובתו הקשה של יחזקאל נובעת מכמה סיבות. ראשית, אף על פי שעמד וניבא, הוא לא ציפה שנבואתו תתקיים בטווח המיידי כל כך, ומותו הפתאומי של אדם מרכזי ומוכר פגע בו [שטיינזלץ]. שנית, בתחילה סבר הנביא כי עונש המוות בחרב מיועד רק לעשרים וחמישה הזקנים שראה בחזונו משתחווים לשמש ולא לכלל יהודה. אך כאשר ראה שפלטיהו מת בתוך ירושלים עוד בטרם כבש האויב את העיר, הבין בחרדה כי ייתכן שהנבואה הקשה חלה על כלל העם, וכי ה' גזר כליה על יושבי ירושלים כולם, שהם השארית שנותרה מכל ישראל [מלבי"ם].
נשאלת השאלה, מדוע זעק הנביא מרה על מותו של פלטיהו, שהרי ידוע כי היה אדם רשע גמור? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיחזקאל לא בכה על פלטיהו עצמו, אלא על השלכות מותו. מכיוון שפלטיהו היה מראשי העם, מותו הפתאומי עורר בנביא חרדה כבדה שמא באותה דרך ימותו כולם [מצודת דוד, אברבנאל]. תפיסה זו נשענת על הרעיון שכאשר מת אחד מבני חבורה, כל בני החבורה דואגים וחרדים לגורלם. חרדה זו מתעוררת בין אם המת הוא הגדול והחשוב שבחבורה, ובין אם הוא הקטן שבה, כפי שרשעתו של פלטיהו יכלה להחשיב אותו לקטן ופחות ערך [חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים כי צעקתו של הנביא נבעה מתקווה שנגוזה. יחזקאל חרד למותו הפתאומי של פלטיהו משום שקיווה כי אולי ביום מן הימים יעשה תשובה על מעשיו, אך המוות המהיר קטע אפשרות זו. על זעקה זו, ה' לא ענה לנביא דבר [רד"ק].