דימוי העיר כסיר והתושבים כבשר, שנועד במקור לבטא תחושת ביטחון, מתהפך כאן על יושבי ירושלים וחושף את גורלם המר.
ההכרזה הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר מנפצת את האשליה של העם. ירושלים לא תשמש עבורם חומת מגן, והיא לא תשמור עליהם כפי שסיר שומר על נתחי הבשר שבתוכו עד סיום הבישול [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. חומות העיר יובקעו [מלבי"ם], והתושבים לא יזכו להישאר בה בבטחה עד יום מותם [מצודת דוד, רד"ק].
עם זאת, הקביעה וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר מתארת את הסבל העז שיחוו התושבים בעודם בעיר. במקום לזכות להגנה, הם יחוו תהליך של "בישול", יישברו, יימסו ויצטמקו מסבל, ממש כפי שבשר מתפרק בתוך קלחת רותחת [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
אך למרות הייסורים בתוך העיר, סופם יתרחש מחוצה לה, כפי שנאמר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם. המילה אֶל מתפרשת כאן במשמעות של המילה "על" [מצודת ציון], ולמרות קיומן של גרסאות עתיקות שבהן אכן נכתב "על", המסורת המדויקת של נוסח המקרא מקפידה על המילה "אל" [מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהם לא ימותו בתוך ירושלים עצמה, אלא משפט המוות וסיום תהליך הייסורים שלהם ייערכו על גבולות הארץ, באזור רבלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המדגישה כי עצם השפיטה על הגבול נועדה למנוע מהם לצאת לגלות בבבל, הם ימותו על גבול הארץ, כך שמבחינה מהותית יהיה זה כאילו מעולם לא יצאו מתוך הסיר [מלבי"ם].