לאחר סיום הדיבור הנבואי הנוגע לעונשם של אנשי ירושלים ולהבטחות שניתנו לגולים, מתרחש רגע דרמטי של פרידה. מראה הנבואה ממחיש את תחילת מסעה של השכינה והתרחקותה מן העיר.
הפרשנים מסכימים כי הפעולה המתוארת, וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת־כַּנְפֵיהֶם, מציינת את הרמת הכנפיים במטרה להסתלק ולעזוב את המקום, מיד לאחר שה׳ סיים את דברו אל הנביא [רש"י, מצודת דוד]. יחד איתם התנשאו גם הָאוֹפַנִּים, שניצבו לְעֻמָּתָם – כלומר, במקביל ובשווה לכרובים, בעוד שכְבוֹד אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל שכן עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה, מעל הכרובים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לתיאור החזותי של תנועת המרכבה, יש הרואים בפסוק ביטוי סמלי ועמוק להסרת ההשגחה מעל עם ישראל. לפי גישה זו, הרמת כנפי הכרובים מסמלת את מלאכי העליון שעוזבים את תפקידם כשומרי העם. התנועה המקבילה של האופנים מצביעה על כך שגם הגרמים השמימיים הפסיקו להשפיע מטובם על הארץ. מיקומו של כבוד ה׳ מעל הכרובים והאופנים מבטא את הסתלקותה המוחלטת של השכינה מבין בני אדם, ושובה אל מקומה העליון והמרוחק בשמים [אברבנאל].
הסתלקות זו של כבוד ה׳ מהווה נקודת ציון מכרעת המבשרת את חורבנה הקרב של יהודה ושריפת ירושלים והמקדש. במקביל, תנועה זו מסמנת את סיומו של המראה הנוכחי, כאשר השכינה, יחד עם רוח הנבואה, מלווה כעת את הנביא חזרה אל הגולים בבבל [מלבי"ם, אברבנאל, מנחת שי].