הפסוק מהווה מענה ישיר לטענתם של יושבי ירושלים, אשר סברו כי הגולים אבדו לנצח וכי הארץ שייכת כעת אך ורק למי שנותר בה. בתגובה לכך, ה' מבטיח כי המציאות תהיה הפוכה: דווקא הגולים המרוחקים הם אלו שיקובצו חזרה והם שיירשו את הארץ [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו באשר לתקופה שאליה מכוונת נבואה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס לעתיד הרחוק, לימות המשיח, ולא לשיבת ציון בבית שני. הם מנמקים זאת בכך שהפסוק מתאר פיזור נרחב בין עמים וארצות, וכן משום שבהמשך הפרשה מובטחת נתינת "לב חדש" – דברים שלא התממשו בגלות בבל. גאולה עתידית זו תלווה בניסים גלויים, בתחיית המתים, ובשינוי רוחני עמוק שיסלק את היצר הרע ויביא להכרה מוחלטת בה' [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מנגד, יש המחלקים את הפסוק לשתי תקופות היסטוריות שונות: ההבטחה וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים מתייחסת לקיבוץ גולי בבל מהאומות הקרובות בתקופת הבית השני, ואילו ההבטחה וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת מכוונת לעתיד לבוא, אז ייאספו עשרת השבטים שהתפזרו בארצות רחוקות ולא שבו בבית שני [מלבי"ם].
הבחנה זו נשענת על דקדוק המילים בפסוק. הפועל וְקִבַּצְתִּי משמעו איסוף של פרטים מפוזרים למקום אחד, בעוד שהפועל וְאָסַפְתִּי מבטא פעולה עמוקה יותר של הכנסת אדם שנדחה החוצה בחזרה אל מקומו הטבעי. בנוסף, המונח "ארצות" מציין ריחוק ופיזור גדולים יותר מאשר המונח "עמים", ולכן נדרשת שם פעולת האסיפה המיוחדת אל תוך ארץ ישראל [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, במילה נְפֹצוֹתֶם המבטאת את ההתפזרות בגלות, האות פ' מנוקדת בחולם [מנחת שי].