מנהיגי העיר משדרים לעם תחושת ביטחון מוטעית ויציבות בירושלים, תוך התעלמות מאזהרות הנביאים על חורבן וגלות. כדי לבסס את דבריהם, הם משתמשים בדימוי ציורי של בשר המתבשל בתוך קדרה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב מבטא את זלזולם של המנהיגים בנבואות הזעם. לטענתם, גם אם הגזירות יתקיימו, הדבר לא יקרה בזמן הקרוב או בימינו. משום כך, המסקנה שלהם היא בְּנוֹת בָּתִּים – אין מקום לדאגה, אלא יש להמשיך בשגרת החיים, לבנות בתים חדשים ולהתיישב בהם לשנים רבות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה בְּנוֹת משמשת כאן כפועל בצורת מקור [רד"ק].
לעומת זאת, יש המפרשים פסוק זה כאזהרה טקטית של שרי העיר, אשר יעצו שלא להיכנע לנבוכדנצר. לפי פירוש זה, הם הורו לעם לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים – כלומר, אזהרה שלא לבנות בתים בסמוך לחומת העיר, היכן שסכנת האויב גדולה ומוחשית יותר [מלבי"ם].
את ביטחונם בעיר הם מנמקים בדימוי הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר, כאשר הַסִּיר משמעו קדרת בישול [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת משל זה:
הכיוון הראשון מתמקד בקביעות. כשם שהבשר אינו מוצא מתוך הקדרה עד שהוא מסיים להתבשל לחלוטין, כך תושבי ירושלים בטוחים שלא יגלו מעירם, אלא יישארו לחיות בה עד יום מותם הטבעי [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הכיוון השני מתמקד בהגנה. העיר המבוצרת נמשלת לסיר, ואילו התושבים הם הבשר שבתוכו. כשם שדפנות הסיר חוצצות ומגינות על הבשר מפני האש החיצונית, כך חומות העיר יגנו על ירושלים מפני אש האויב הצר עליה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, הדימוי גם מסביר את האזהרה להתרחק מהחומות: כשם שאין לקרב את הבשר לדופן הסיר ללא מים שיחצצו ביניהם, כך אין לבנות בתים בצמוד לחומה, שם פוגעת אש האויב [מלבי"ם].