יצא לכם פעם להכיר מישהו שהצליח כל כך, עד שהוא התחיל לחשוב שהוא יכול לעשות הכול לגמרי לבד ושכח מי עזר לו בדרך? זה בדיוק מה שקרה למלך צור. הנביא פונה אליו ומזכיר לו את העבר המפואר שלו, לפני שהגאווה הגדולה השתלטה עליו.
הנביא קורא למלך כְּרוּב, כלומר מלאך עליון וחשוב. הוא מוסיף גם את המילה מִמְשַׁח, שמתארת את הגודל והעוצמה הרבים שהיו למלך. התואר הַסּוֹכֵךְ מזכיר את הכרובים שהיו פורסים את כנפיהם ושומרים על ארון הברית בבית המקדש. בדיוק כמותם, המלך היה שליט חזק שפרס את חסותו והגן על העם שלו.
אבל מאיפה הגיעה כל הגדולה הזו? ה' מזכיר למלך: וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ. ה' הוא זה שנתן לו את הכוח. המשפט הזה גם מזכיר למלך את הזכות המיוחדת שהייתה למלך צור הקודם, שעזר לדוד ולשלמה לבנות את בית המקדש שעל הר המוריה.
הנביא מוסיף ואומר: בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. מי הן אותן אבנים יקרות שמאירות ונוצצות כמו אש? אלו הם עם ישראל ומלכי ישראל. בעבר, מלך צור היה חבר קרוב שלהם והתהלך איתם באהבה ובשלום. הנביא בעצם מציב מראה מול המלך ומזכיר לו כמה הוא היה קרוב פעם לדברים קדושים וטובים, ואיך הגאווה גרמה לו לאבד את כל זה.