נסו לדמיין מה קורה כשעם שלם חוזר הביתה אחרי גלות ארוכה, בונה מחדש את הארץ שלו ורוצה רק לחיות בשקט. הנביא פונה אל אויב שעתיד לנסות לפלוש לארץ ישראל בדיוק בזמן הזה, תקופה שנקראת בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים. זהו זמן של ישועה שבו עם ישראל כבר התקבץ מכל העולם וחזר לארצו.
הארץ מתוארת כארץ מְשׁוֹבֶבֶת מחרב. כלומר, ארץ שבעבר סבלה ממלחמות והייתה חרבה, אבל עכשיו היא נרפאה, ותושביה שבו אליה כדי לנוח ולחיות בשלווה. העם יושב בארץ לָבֶטַח, ברוגע ובביטחון. הם לא מסוכסכים עם אף אחד, ולכן לאויב אין שום תירוץ או סיבה מוצדקת לתקוף אותם. יש כאן אפילו אזהרה סמויה לאותו אויב: הרי ה' הוא זה שאסף את העם מכל הארצות והחזיר אותם הביתה בהשגחה מיוחדת, ולכן ברור שהוא לא יעזוב אותם עכשיו ולא ייתן לאויב לפגוע בהם.
אם כך, למה האויב בכלל מגיע? הנביא אומר לו שעכשיו הוא תִּפָּקֵד. המילה הזו קשורה לזיכרון. ה' זוכר את המעשים הרעים שהאויב הזה עשה לעם ישראל בעבר, וכעת ה' קורא לו להגיע כדי להשיב לו כגמולו, ולתת לו את העונש הראוי לו על אותם חטאים ישנים.