יצא לכם פעם לנסות לבנות ארמון מקוביות ולבדוק שכל הפתחים עומדים בדיוק מוחלט אחד מול השני? בחזון המקדש של יחזקאל הנביא, אנחנו מגלים שבית המקדש מתוכנן בסדר מופתי ומדויק להפליא. הנביא רואה כיצד מודדים את המרחקים בחצרות המקדש. כאשר הכתוב מדבר על הכניסה לֶחָצֵר הַפְּנִימִי, הכוונה היא לאזור הפנימי במקדש שנקרא "עזרת ישראל". המילים נֶגֶד הַשַּׁעַר מלמדות אותנו שהשער הפנימי הזה עמד ממש בקו ישר ומדויק מול השער של החצר החיצונה.
כדי לבדוק את המרחק, מתבצעת מדידה מִשַּׁעַר אֶל־שַׁעַר, כלומר מהשער החיצוני התחתון ועד לשער הפנימי העליון. המרחק ביניהם היה בדיוק מֵאָה אַמָּה, וזה בעצם היה הגודל של החלל הפנוי באותה חצר חיצונית. המדידה הזו הייתה נכונה גם לַצָּפוֹן וְלַקָּדִים, כלומר ההתאמה המדויקת בין השערים התקיימה גם בצד הצפוני וגם בצד המזרחי של המקדש.
אבל למה בכלל היה צריך למדוד את המרחק עם חוט מדידה, ולא מספיק היה פשוט להסתכל בעיניים ולראות שהשערים מכוונים? בצד המזרחי, השערים עמדו ממש באמצע החומה, ולכן היה קל לראות שהם ישרים. לעומת זאת, בצד הצפוני המבנה היה מורכב יותר והשער לא עמד בדיוק באמצע. בגלל שזה נראה קצת שונה, הנביא לא יכול היה לדעת רק ממבט עיניים אם השערים באמת מכוונים אחד מול השני. הפתרון היה למדוד. ברגע שהמדידה הראתה שהמרחק הוא מאה אמה בדיוק, זו הייתה ההוכחה שהם ישרים לחלוטין. הרי אם השערים היו קצת עקומים ולא עומדים בדיוק זה מול זה, קו המדידה היה יוצא באלכסון, ואז המרחק היה חייב להיות ארוך יותר ממאה אמה.