יחזקאל, פרק מ׳, פסוק ט״ז

חשבתם פעם איך מתכננים בניין ממש מפואר, כזה שכל פרט בו מדויק ומיוחד? כשבנו את שערי המקדש, חשבו בדיוק על כל חלון ועל כל קישוט. בקירות של החדרים במקדש היו וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻמוֹת. אולי זה נשמע מוזר, כי איך חלון יכול להיות אטום וסתום? ההסבר הוא שהחלונות האלה נבנו בצורה מיוחדת מאוד: הם היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ. בדרך כלל אנחנו פותחים חלון כדי שאור השמש ייכנס פנימה ויאיר לנו את החדר, אבל המקדש כל כך קדוש ומלא באור, שהוא לא צריך אור מבחוץ. להפך, החלונות נבנו ככה כדי שהאור של המקדש יתפזר ויאיר החוצה אל כל העולם. החלונות המיוחדים האלו היו קבועים בתוך אֵלֵיהֵמָה, שזה בעצם העמודים או מזוזות הפתח של השער. התכנון המדויק הזה המשיך וְכֵן לָאֵלַמּוֹת, כלומר גם באולמות הגדולים של השערים. כל החלונות האלה היו מכוונים לִפְנִימָה, אל עבר החצר הפנימית של המקדש. וכדי שהכל יהיה לא רק מואר אלא גם יפה ומהודר, בראש של כל אַיִל, שזה עמוד, היו תִּמֹּרִים. אלו היו קישוטים יפהפיים שנראו ממש כמו עצי דקל, שנועדו לפאר ולקשט את הבית של ה'.