הנביא חווה התעלות רוחנית עמוקה, ומועבר בנבואה לחזות בשיקומם העתידי של המקדש וירושלים. חזון זה נועד לשמש נחמה לגולים שחוו את החורבן, ולהבטיח להם כי תקוותם לא אבדה, וכי הם עתידים לשוב לארצם ולראות בניין שיהיה גדול ומפואר אף יותר מהראשון [רד"ק].
המילים בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים מצביעות על כך שלא מדובר במסע פיזי, אלא בחזון נבואי; הנביא נותר במקומו, אך המראות הוצגו לו כאילו הוא נוכח שם בגופו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רובד נוסף מציע כי מדובר במראה ספציפי של "המרכבה" האלוהית, מתוך תפיסה שמראה המקדש הארצי מכוון ומקביל למרכבה העליונה שבשמיים [מלבי"ם].
לאחר מכן, הנביא מתאר כי ה׳ וַיְנִיחֵנִי – כלומר, הניח אותי [מצודת ציון] – אֶל־הַר גָּבֹהַּ מְאֹד. הפרשנים מסכימים כי הר זה הוא הר הבית. גובהו העצום בחזון מבטא שתי משמעויות מקבילות: מן הבחינה הרוחנית, הוא מסמל את מעלתו העצומה לעתיד לבוא, כפי שניבא ישעיהו שהר בית ה׳ יהיה נישא מכל הגבעות [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. מן הבחינה הפיזית, הדבר משקף את מיקומו, שכן ארץ ישראל נחשבת לגבוהה מכל הארצות, וירושלים גבוהה מכל שאר חלקי הארץ [רד"ק].
בהמשך מתואר וְעָלָיו כְּמִבְנֵה־עִיר מִנֶּגֶב. המילה וְעָלָיו אינה מתפרשת כפשוטה "על גביו", אלא בסמוך וליד ההר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה כְּמִבְנֵה משמעותה בניין [מצודת ציון, רד"ק], והיא מתייחסת לעיר ירושלים, שהנביא רואה אותה כעיר בנויה או ככזו הנמצאת בתהליכי בנייה [רד"ק]. מיקומה של העיר הוא מִנֶּגֶב, כלומר מדרום להר הבית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי הסיבה שהנביא ראה אותה רק "כמבנה עיר" היא משום שלעתיד לבוא ירושלים תהיה מרוחקת מאוד מהמקדש, ולא צמודה אליו כפי שהייתה בעבר, ולכן מרחוק היא נראתה לו רק כתבנית של עיר המכוונת לדרומו של ההר [מלבי"ם].