בחלל השער הצפוני של המקדש, בדרך העולה אל החצר הפנימית, ניצבה עמדת הכנה מיוחדת המיועדת לטיפול בקודשי הקודשים. באזור זה מוקמו אַרְבָּעָה שֻׁלְחָנוֹת שנועדו לשרת את תהליך ההקרבה.
השולחנות היו עשויים אַבְנֵי גָזִית, כלומר אבנים מסותתות באופן ישר וחלק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בחירת החומר אינה מקרית; האבן קרירה מטבעה, ותכונה זו נועדה לשמור על בשר הקורבנות המונח על השולחנות ולמנוע את הסרחתו [מצודת דוד]. מידותיו של כל שולחן היו מדויקות: אמה וחצי באורכו וברוחבו, ואמה אחת בגובהו.
אף על פי שהפסוק מייעד את השולחנות לָעוֹלָה, הפרשנים מסכימים כי הם שימשו גם את שאר סוגי הקורבנות. קורבן העולה הוזכר באופן ספציפי משום שהוא הקורבן הראשון והתמידי המוקרב מדי יום, וכן משום שהוא נשרף כליל על המזבח [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לגבי תפקידם המדויק של שולחנות אלו, הפסוק מציין: אֲלֵיהֶם וְיַנִּיחוּ אֶת־הַכֵּלִים. רוב הפרשנים מסבירים כי בנוסף להנחת הבשר, עיקר ייעודם היה לשמש כעמדה להנחת כלי הקודש המוכנים עבור השוחטים – הסכינים שבהם שוחטים, והמזרקות שבהם מקבלים את דם הקורבנות [רש"י, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. מבחינה לשונית, האות וי"ו במילה וְיַנִּיחוּ היא תוספת תחבירית שאינה משנה את המשמעות [רד"ק, מצודת ציון]. יש המבארים כי המילה אֲלֵיהֶם מלמדת שארבעת שולחנות האבן הללו היו למעשה תוספת נלווית לשולחנות המרכזיים שעליהם התבצעה השחיטה עצמה, ונועדו במיוחד להנחת הכלים [מלבי"ם].
בסיום הפסוק נאמר אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעוֹלָה בָּם וְהַזָּבַח. הוספת המילה "הזבח" מאשרת שוב כי הכלים המונחים שם מיועדים גם לשאר סוגי הקורבנות. עם זאת, אין בכך כדי ללמד שכל שאר הזבחים נשחטו בהכרח באותו מיקום מדויק, אלא רק שהכלים המונחים על שולחנות אלו יוחדו גם עבורם [מצודת דוד].