מבנה שערי המקדש התאפיין בממדים גדולים, שכללו עמודים שניצבו בכניסות השונות. הכתוב מתאר את מידותיהם של האֵילִים, שהם מזוזות השערים או העמודים שניצבו בסמוך להם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים שִׁשִּׁים אַמָּה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור גובהם של עמודי השער, שהיתמרו לגובה של שישים אמה, והכתוב בא להדגיש את גובהם ולא לומר שהיו שישים עמודים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. לעומת זאת, ישנה דעה המפרשת מידה זו כתיאור של אורך ופריסת העמודים במרחב. לפי גישה זו, העמודים נמשכו לאורך שישים אמה מקצה תאי השער והלאה לשם יופי, או לחלופין, שאכן היו שישים עמודים נפרדים ברוחב אמה כל אחד, שניצבו ברווחים שווים [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וְאֶל־אֵיל הֶחָצֵר הַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב, מרחיב את התמונה אל שאר חלקי המקדש. המילה אֵיל מופיעה כאן בלשון יחיד אך משמשת כשם קיבוצי לרבים. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב בא ללמד שמידות אלו לא היו בלעדיות לשער המזרחי, אלא אפיינו את כל מזוזות ועמודי החצר בכל השערים שהקיפו את הר הבית מכל עבריו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מזווית מעשית ומכנית יותר, יש המבארים כי מילים אלו נועדו לתאר את כיוון פתיחת דלתות השער. הכתוב מדגיש שהשער היה נפתח פנימה אל תוך החצר, כשהוא סובב על צירו לכיוון עמודי אולם הכניסה. פתיחה פנימה זו הייתה הכרחית מבחינה תכנונית, שכן אילו השער היה נפתח כלפי חוץ, הדלתות היו חוסמות את החלונות ואת פתחי התאים הסמוכים [מלבי"ם].