החזון הנבואי מוביל את יחזקאל אל מפגש עם דמות פלאית, המשמשת כאדריכל שמימי שתפקידו להדריך את הנביא בפרטי מבנה המקדש העתידי. מראה זה נועד לנחם את גולי ישראל ולהבטיח להם כי המקדש העתידי ייבנה בהכוונה ישירה מאת ה', בשונה מבית המקדש השני שנבנה ביוזמת בני אדם וברשות מלכי בשר ודם [אברבנאל, מלבי"ם].
כאשר נאמר וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה, הכוונה היא שלאחר שהנביא צפה בהר ממרחק, כעת הוא מובא ממש אל תוך המקום הקדוש בפסגת ההר [מלבי"ם]. שם הוא פוגש אִישׁ, אשר הפרשנים מסכימים כי מדובר במלאך שהתגלה לנביא בדמות אדם. המלאך מתואר כמי שמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת, כלומר דמותו בוהקת, זוהרת ונוצצת, בדומה לתיאור "נחושת קלל" המופיע במעשה המרכבה בתחילת ספרו של יחזקאל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
בידו של המלאך נמצאים שני כלי מדידה שונים: וּפְתִיל פִּשְׁתִּים, שהוא חוט שזור ועבה [מצודת ציון], וכן וּקְנֵה הַמִּדָּה, שהוא מוט או מקל קשיח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים את הצורך בשני כלים שונים בחלוקת התפקידים ביניהם: חבל הפשתן נועד למדידת שטחי קרקע גדולים ונרחבים או משטחים עגולים, בעוד שהקנה נועד למדידת מידות קטנות וישרות יותר, כדוגמת עובי החומות ומידות השערים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
אף על פי שמדובר במראה נבואי, התיאור שומר על היגיון מעשי. מדידת שטחים עצומים בעזרת קנה קצר בלבד דורשת מאמץ רב של סימון והזזה מתמדת, ולכן נעשה שימוש בחבל ארוך המאפשר למדוד מרחקים גדולים בפעם אחת. מנגד, החבל גמיש וניתן לקיפול, מה שמאפשר לדייק ולצמצם מידות שהן קטנות מאורכו של הקנה הקשיח [מצודת דוד].
בסוף התיאור נאמר וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר, כלומר המלאך המודד ממתין לנביא בפתח הכניסה למתחם הר הבית, בשער המזרחי של החומה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].