הפסוק עוסק בלשכה המיועדת לכוהנים האחראים על עבודת הקורבנות. וְהַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן היא הלשכה שהוזכרה קודם לכן, אשר פתחה פונה לכיוון צפון [רד"ק]. עם זאת, מיקומה בפועל היה דווקא בצד דרום, דרומית לשער המזרחי. הסיבה למיקום זה היא שהכבש שעליו עולים למזבח נמצא בצד דרום, והכוהנים שעוסקים בעבודה נדרשו להיות קרובים אליו בתוך עזרת הכוהנים. בשל הקרבה הרבה למזבח, היה במקום זה שטח פנוי ללשכה אחת בלבד [מלבי"ם].
תפקידם של כוהנים אלו מתואר במילים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, כלומר אלו המופקדים על עבודת המזבח והקרבת הקורבנות עליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מדגיש כי כוהנים אלו הֵמָּה בְנֵי־צָדוֹק. צדוק היה כוהן חשוב עוד בימי דוד המלך, והוא ששימש ככוהן הגדול הראשון בבית המקדש שבנה שלמה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ייחוסם של בני צדוק נמשך מאלעזר ופנחס, שלהם ניתנה ברית הכהונה, זאת בניגוד לכוהנים מזרע איתמר שירדו ממעלתם בעקבות הקללה שהוטלה על עלי הכהן [רד"ק]. בני צדוק הם אלו שעתידים לכהן גם לעתיד לבוא [מצודת דוד].
בסיום הפסוק הם מתוארים כהַקְּרֵבִים מִבְּנֵי־לֵוִי אֶל־ה' לְשָׁרְתוֹ, כלומר, מתוך כלל שבט לוי ושאר הכוהנים, בני צדוק הם הנבחרים והמיועדים להתקרב אל ה' ולעסוק בעבודת המקדש [מצודת דוד].