הנביא מקבל חזון מפורט ושליחות ממלאך, שנועדו להעביר מסר של תקווה לעם הגולה. הָאִישׁ הפונה אל הנביא הוא למעשה מלאך [ביאור שטיינזלץ], והוא מנחה אותו לקלוט את המראה בשלושה רבדים שונים: ראייה, שמיעה והבנה עמוקה.
תחילה מצטווה הנביא רְאֵה בְעֵינֶיךָ. ציווי זה מתייחס להתבוננות במראות הפיזיים של בניין בית המקדש העתידי ומידותיו [רש"י, מצודת דוד], וכן בצורות ובדמויות המוצגות לו [מלבי"ם, אברבנאל]. לאחר מכן נאמר לו וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע, כלומר עליו להקשיב לדברים הנאמרים לו ולשמוע מהו הדבר שנמדד [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. הרובד השלישי והעמוק ביותר הוא וְשִׂים לִבְּךָ, כלומר לא רק לקלוט בחושים אלא להבין את משמעות הדברים, את הסודות הצפונים במראה ואת הנמשל שעומד מאחורי המידות והצורות [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד].
המלאך מסביר לנביא כי הֻבָאתָה הֵנָּה, כלומר הובאת במיוחד מגלות בבל אל המקום הזה [רש"י, מצודת דוד], רק למען מטרה זו של קבלת החזון. מבחינה לשונית, המילים הַרְאוֹתְכָה וכן הֻבָאתָה נכתבו שתיהן בתוספת האות ה' בסופן, אם כי בחלק מהספרים המילה "הובאתה" מופיעה חסרה [רד"ק, מנחת שי].
התכלית הסופית של החזון מקופלת בציווי הַגֵּד אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל. הנביא נדרש למסור לעם ישראל הנמצא בגלות את כל פרטי המראה של הגאולה המוכנה להם. הפרשנים מסכימים כי מטרת ההגדה היא לנחם את העם, לעודד את רוחם, לחזק ידיים רפות ולטעת בהם תקווה מחודשת.