בנבואה מפורטת ונשגבה, נלקח יחזקאל אל העתיד הרחוק כדי לחזות בבניינו של בית המקדש השלישי. חזון זה, שנועד לטעת תקווה בעם הגולה, אינו מתאר את הבית השני אלא מקדש עתידי שגודלו וקדושתו יעלו על אלו של שלמה ושל שבי ציון. הפסוק הפותח את הנבואה ממקם אותה בנקודת זמן מדויקת ובעלת משמעות סמלית עמוקה לגאולת ישראל.
הנביא מציין כי הנבואה התרחשה בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ, והכוונה היא לגלות יהויכין מלך יהודה, שכן יחזקאל גלה יחד עמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה לְגָלוּתֵנוּ נכתבת כאן בכתיב חסר, ללא האות יו"ד [מנחת שי]. התזמון המדויק הוא בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר, כלומר ארבע עשרה שנים לאחר חורבן ירושלים [ביאור שטיינזלץ].
תאריך הנבואה מעלה תמיהה, שכן נאמר שהיא התרחשה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ. כיצד ייתכן שראש השנה חל ביום העשירי לחודש?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו מדבר על החג המוכר לנו כראש השנה (החל בא' בתשרי), אלא על שנת היובל. על פי החישוב, חלפו עשרים שנה מאז המראה הראשון שראה יחזקאל (שהיה בשנת השלושים למחזור היובל), ולפיכך חזון זה התרחש בדיוק בשנת החמישים, היא שנת היובל. שנת היובל מתחילה באופן רשמי ביום הכיפורים, החל בעשרה בתשרי. לתזמון זה יש משמעות רוחנית כבירה: כשם שביום הכיפורים של שנת היובל העבדים יוצאים לחירות, כך בחר ה' להראות לנביא דווקא ביום זה את היציאה העתידית מהגלות ואת בניין בית המקדש, לרמוז שביום זה ייסלח עוונם של ישראל ולא ייזכר עוד [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
חיזוק לגישה זו נמצא במילים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. משמעות המילה בְּעֶצֶם היא עצמותו וגופו של הדבר [מצודת ציון], והשימוש בביטוי זה רומז ישירות ליום הכיפורים, שבו התורה משתמשת בלשון "בעצם היום הזה" [אברבנאל].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה ולפיה הביטוי "ראש השנה" אינו מתייחס לחודש תשרי כלל. לפי פשט הפסוק, הכוונה היא פשוט לתחילתה של שנת הגלות. אם מונים את שנות הגלות החל מחודש מסוים, הרי שעשרת הימים הראשונים של אותו חודש נחשבים ל"ראש השנה", כלומר לתחילתה של אותה שנה [אברבנאל].
כדי לתאר את החוויה הנבואית העוצמתית, אומר יחזקאל הָיְתָה עָלַי יַד־ה'. תיאור זה מבטא את חוזק תוקפה של הנבואה, שאחזה בנביא והובילה אותו אף בעל כורחו [רש"י, מצודת דוד]. ייתכן שהנביא חווה מראה של צורות רוחניות, או שחש פיזית כאילו יד שלוחה לוקחת אותו מבבל ומעבירה אותו לארץ ישראל [אברבנאל].
בסופו של דבר, הכוח הנבואי פועל את פעולתו: וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה. הנביא מובא אל אותה העיר שהוזכרה קודם לכן כעיר שהוכתה וחרבה – הלא היא ירושלים. שם, על חורבות ההווה, הראה לו ה' את בניין הבית העתידי [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].