בתוך המבנה האדריכלי של המקדש, הוקצה חלל ייעודי ומוגדר להכנת קדשי הקדשים. חלל זה ממוקם באוּלָם הַשַּׁעַר, ולדברי הפרשנים הכוונה היא ספציפית לשער הצפוני [רש"י]. ממדיו של אולם זה היו עשר אמות לאורכו ממזרח למערב, ושש אמות לרוחבו מצפון לדרום [מלבי"ם].
בתוך חלל האולם עמדו ארבעה שולחנות משני עבריו, שְׁנַיִם שֻׁלְחָנוֹת מִפּוֹ וּשְׁנַיִם שֻׁלְחָנוֹת מִפֹּה – שניים בצד מזרח ושניים בצד מערב [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מעירים על שינוי הכתיב במסורת הפסוק, כאשר המילה הראשונה נכתבת בוי"ו (מִפּוֹ) והשנייה בה"א (מִפֹּה) [רד"ק, מנחת שי].
אף על פי שמיקום השולחנות היה משוך מעט החוצה אל עבר החצר החיצונה, הפרשנים מסכימים כי חלל זה קודש בקדושת העזרה הפנימית. בכך קיבל האזור דין הלכתי של "צפון", שהוא המיקום ההכרחי לשחיטת קדשי הקדשים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
תפקידם של השולחנות היה לִשְׁחוֹט אֲלֵיהֶם את הקרבנות. באשר למשמעות המדויקת של הפעולה, קיימת מחלוקת בין המפרשים: יש המסבירים כי הכוונה היא לשחוט ממש על גבי השולחנות, והמילה "אליהם" משמעותה "עליהם" [רד"ק, מלבי"ם]. לעומתם, אחרים מפרשים כי השחיטה נעשתה בסמוך ובקירבה לשולחנות ולא עליהם ממש [מצודת דוד, מצודת ציון].
הקרבנות הנשחטים באזור זה הם הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, שכולם טעונים שחיטה בצפון העזרה [ביאור שטיינזלץ]. צירופם של קרבנות אלו יחד נושא גם משמעות רעיונית ומוסרית: התורה קבעה שקרבן החטאת יישחט באותו מקום בדיוק שבו נשחט קרבן העולה (שהוא קרבן נדבה), וזאת כדי לא לפרסם ולבייש את החוטאים המביאים את החטאת, שכן הרואה מן הצד לא ידע איזה מן הקרבנות הם מקריבים [רד"ק].