חזון המקדש ממשיך לשרטט את האדריכלות המדויקת של העזרות השונות, תוך התמקדות בהתאמה ובמרחקים שבין שעריהן. המדידה הנוכחית בוחנת את היחס שבין החצר החיצונה לפנימית, ומוכיחה כי קיים סדר מופתי הניתן לאימות על ידי מידות מדויקות.
המונח לֶחָצֵר הַפְּנִימִי מתייחס לעזרת ישראל, ואילו הצירוף נֶגֶד הַשַּׁעַר מלמד ששער זה היה מכוון בדיוק מול השער של החצר החיצונה, היא עזרת נשים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הפעולה של מִשַּׁעַר אֶל־שַׁעַר מתארת את המדידה מהשער החיצון התחתון לשער הפנימי העליון, כאשר המרחק של מֵאָה אַמָּה מהווה למעשה את רוחב החלל הפנוי של עזרת נשים [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי הציון לַצָּפוֹן וְלַקָּדִים בא ללמד שההקבלה המדויקת בין השערים הפנימיים לחיצוניים התקיימה הן בפאה הצפונית והן בפאה המזרחית. עם זאת, עולה השאלה מדוע הוצרך הנביא למדוד את המרחק משער לשער כדי לוודא את הקבלתם, ולא הסתפק במבט עיניים.
ההסבר לכך נעוץ בהבדל שבין מבנה הצד המזרחי לצפוני. בצד המזרחי, שני השערים עמדו בדיוק באמצע הכותל שלהם, ולכן ההקבלה ביניהם הייתה ברורה וגלויה לעין. לעומת זאת, בצד הצפוני המבנה היה מורכב יותר ולא סימטרי ביחס לאמצע החלל. משום כך, השער הצפוני של החצר החיצונה לא יכול היה להיות ממוקם באמצע הכותל שלו אם נועד לעמוד בדיוק מול השער הפנימי [מלבי"ם, מצודת דוד].
לאור קושי חזותי זה, הנביא לא יכול היה לדעת בוודאות ממקומו אם השערים בצפון אכן מכוונים זה מול זה. הפתרון לכך היה המדידה משער לשער. העובדה שהמרחק נמצא כמאה אמה בדיוק הוכיחה את ההתאמה המוחלטת; שכן, אילו השערים לא היו מכוונים במדויק זה מול זה, קו המדידה האלכסוני היה בהכרח ארוך יותר ממאה אמה [מלבי"ם].